נדרים כ
כיצד הסביר הגאון רבי דוד יוגרייז את זכרונו המופלא בתורה כולה?
ולא תתורו
הגאון רבי דוד יוגרייז זצ"ל היה מפורסם בגאונותו העצומה – עיניו כיונים על אפיקי התורה, והוא שלט בעוז בבקיאות מופלאה בכל חדרי מקצועות תורתנו הקדושה, עד כדי כך שהאדמו"ר רבי יואל מסאטמאר זצ"ל התבטא עליו פעם שבמקום שרבי דוד שוכן בו, אין שום צורך בארון ספרים, משום שהכל ידוע לפניו בעל פה!
פעמים רבות נשאל כיצד זוכר הוא כל זאת, וכיצד זכה שתהא סדורה משנתו לפניו בכל מקום כמי שזה עתה שנאה, אך הוא התחמק מתשובה עניינית, ובכל פעם המציא בענוותנותו תואנה אחרת לבטל את גאונותו…
פעם אחת ביום חג הפורים הקדוש בעת משתה היין, היה שרוי בשמחה עילאה, ובמוחין דגדלות של שמחת היום. לפני שולחנו הסבו גדולי ירושלים של מעלה – גאונים מופלגים ותלמידי חכמים עצומים. פיו הקדוש לא פסק מלגלות חידושים מופלאים, כשהוא מטייל בשמחתו הלוהטת בכל התורה כולה, וכמעיין הנובע שוזר ידיעות עצומות מהכא ומהתם, מכל מיני ספרים. כך נמשך הדבר שעה ארוכה, והכל שמחים ומתענגים עמו בדובשנה של תורה.
לאחר מכן כטוב לבו ביין, נסבו דברי קדשו אודות איסור שכחת התורה, שהחיוב מוטל על איש ישראל לזכור את כל מה שהוא לומד.
אחד מן המסובים ניצל את שעת הכושר, וכראותו בפתיחות הרב, שהיתה בדיחא דעתיה בשמחת היום, שאל אותו: "כיצד עושים זאת לזכור הכל? והרי כח השכחה מעצמו פועל, וכיצד ניתן לזכור הכל?
כשמוע הרב את שאלתו, אדמו פניו, לרגע קט הוא שקע בשרעפי קדשו, ולפתע נעמד ממקומו בסערת רוח ובהתלהבות אש קודש, ניכר בו שקשה עליו לפצוח ולגלות את סודו, אבל כבר העידו חז"ל (עירובין ס"ה.) "נכנס יין יצא סוד" וכה אמר:
"הלא פסוק מפורש הוא בשלהי פרשת שלח – 'ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם – למען תזכרו' וגו', מפרש כאן הכתוב להדיא, דהא בהא תליא, שכאשר שומרים על העיניים ועל מחשבת הלב בקדושה, אז ממילא זוכרים היטב את כל מה שלומדים!"…
(אוצר פנינים ועובדות ח"ג "טיב המעשיות" פרשת שלח, עיין שם עוד)