כתובות נ
עם מי הכי כדאי לעשות הסכם 'יששכר וזבולון'?
המבזבז אל יבזבז יותר מחומש
גביר יר"ש פנה לישיבת מיר ומעוניין בהצעת הסכם 'יששכר וזבולון' הכדאי ביותר. בהגיעו לבחור את האברך הנעלה ניצבות בפניו שתי קבוצות, קבוצה שקדנית ביותר, שבה עשרות אברכים בגילאי 25-30 המגיעים בהתמדתם לכדי 12 שעות יומיות, לעומתם קבוצה נבחרת גם היא ברמתה שבה עשרות אברכים בגילאי 40-45 המגיעים בממוצע היומי לסך 8-9 שעות בלבד, (מדובר כאן באברכים שגם הם בצעירותם למדו 12 שעות אבל כעת עקב נישואי ילדיהם וטרדתם במשפחתם הגדולה נתמעטו בעל כורחם שעות התמדתם בתורה). מבקש גביר זה שנעזור לו במבוכתו, באיזו מן הקבוצות ימצא את שותפו לחופת השכינה בגן עדן.
ונקדים, מיודענו אינו מחפש כאן לקיים מצות צדקה, משום שהוא כבר מפריש חומש מנכסיו למשפחות עניות, ואסור לו לתת יותר מזה כתקנת אושא שהמבזבז אל יבזבז יותר מחומש. אמנם לצורך שותפות בלימוד התורה מותר וראוי ליתן אף יותר מחומש [כמש"כ הח"ח בספרו אהבת חסד (ח"ב פ"כ סי' ד) וז"ל: ודע עוד דכל עיקר התקנה (ליתן עד חומש) הוא לסתם צדקה אבל להחזקת תורה מצדד השטמ"ק (כתובות מט, א) דלא שייך זה כלל, וכן בדין, אחרי שעבור זה יש לו חלק בשכר תורתו וכו' ע"ש, עכ"ל. ועי' בקובץ מאמרים ואגרות (החדש ח"ב עמ' קס) שר' אלחנן וסרמן ביאר שמלבד המצוה והשכר על עצם החזקת התורה, יש לזבולון גם חלק בתורה עצמה של לומדה, ועל קנין התורה אין שיעור, עיי"ש]. עתה, מאחר ולעתיד לבא ישב הזבולון בצל חופתו של יששכר כדכתיב: 'בצל החכמה בצל הכסף', וחלק כחלק יאכלו בסעודת הלוייתן, מסתפק מיודענו לאיזה חופה כדאי לו יותר להיכנס ומהיכן ירויח יותר, מחופת הצעיר שלומד י"ב שעות או מחופת המבוגר שלומד ט' שעות. ובהשקפה ראשונה היה נראה שטוב ועדיף לו להשתייך ללימודו של הצעיר. ברם לכאורה יש לדון לא כך מתרי טעמי: א. ע"פ אמרם ז"ל דאחד בצער כמאה שלא בצער, וא"כ המבוגר לומד בעצם 900 שעות ביום, ורב שכרו של המבוגר מהצעיר לאין שיעור. ב. כשם שכל אחד מבין שיש חילוק בין מי שלומד לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא ומכל לימוד שלו מגיע עד ההלכה למעשה, לבין מי שלומד בשביל לפלפל בתורה ולחדד התלמידים, שבודאי שלאסוקי שמעתתא השכר גדול יותר (זולת המבואר בתוס' נדה יד, ב), כך יש חילוק עצום בין צעיר שנמצא בתחילת דרכו בלימוד לבין אדם שכבר שהה בכולל עשרים שנה ויותר והוא נטוע בהיכלי התורה שנים רבות, וסברתו סברא והבנתו הבנה, ומשתדל להיצמד כמה שיותר להלכה למעשה, ומשתייך יותר לאמת התורה.
כשהצעתי שאלה זו קמי רבנו השיב באופן אחר, וכך לשונו במדויק: אם רוצה להרויח עכשיו יותר, שיתן לצעיר, אבל למעשה למבוגר זה 'הצלה' למשפחתו… (ומשמע מדבריו שזה חובת צדקה שאינה מוגבלת לחומש, ועד כמה שעומדת לפניו מצות הצדקה צריך ליתן, או דכיון שאצל האברך המבוגר מדובר בדחק של משפחה ברוכת ילדים א"כ זה ענין הנוגע להצלת נפשות ודוחה ת"ת ולכן יש להקדימו).
חזרתי ושאלתי: אבל מדוע לא נחשיב את תורתו של האברך המבוגר כאילו מאותם 8-9 שעות לימוד שלו נוצרו 800-900 שעות, שהרי 'אחד בצער כמאה שלא בצער'?
תשובה: התומך תורה צריך לעשות חשבון כמה מרויח למעשה, ומה שאמרו 'אחד בצער כמאה שלא בצער' זה לגבי השכר, אבל אין למבוגר 'שטייגען אין לערנן' כל כך כמו לצעיר, חסר לו ה'שטייגען אין לערנן…' עכ"ל.
(כאייל תערוג)