יעקב א. לוסטיגמן
בפרוס ימי הפסח, אשר רבו הלכותיהם וכמנהג ישראל מקדמת דנא אשר נפסק להלכה בשו"ע, לעסוק בהלכות הפסח שלושים יום קודם לפסח, פנינו אל רב ביהמ"ד 'תפלה למשה' של כ"ק מרן אדמו"ר מלעלוב שליט"א, הגאון רבי אהרן מרדכי גרין שליט"א, מחשובי הרבנים בבית שמש, ומחבר ספר 'ילקוט הליכות ועניינים הנוגעים למעשה'.
ביקשנו מהגרא"מ גרין, לציין נקודות הלכתיות הייחודיות לשנה זו, כשליל הסדר חל בשבת קודש, וכש'שביעי של פסח' חל' בערב שבת שלאחר מכן.
ואכן נעתר הרב שליט"א ומשך שעה ארוכה הציף עניינים הלכתיים רבים הנוגעים במיוחד לשנה זו, והרי הם לפניכם, כפי שנכתבו על ידינו, והוגהו לאחר מכן על ידו בהגהה כפולה, כדי לוודא שיצא מתחת ידינו דבר מתוקן בס"ד.
ומפני שרבו הלכותיהם, חילקנו את המאמר לשניים, כאשר החלק הראשון מופיע השבוע, והחלק הנוסף יופיע בס"ד בשבוע הבא, בגיליון של ערב חג הפסח.
אמירת ההגדה בשבת הגדול
מנהג קדום בתפוצות ישראל, לומר 'הגדה של פסח', ב'שבת הגדול', והשנה יש לתת לו משנה תוקף כפי שנבאר.
הרמ"א פוסק בסימן תכ"ה להלכה לומר את ההגדה של פסח בזמן המנחה של שבת הגדול, מתחילת עבדים היינו עד לכפר על כל עוונותינו. הראבי"ה אומר שהמנהג הוא שהתינוקות מקדימין לקרוא את ההגדה בשבת הגדול, כדי שיתחילו להיכנס לעניין ויקבלו את המושגים של ליל הסדר, וכך כשיגיע ליל הסדר עצמו הם יוכלו לשאול שאלות ולהעלות את התמיהות שהתעוררו אצלם בקריאת ההגדה. כך כותב גם המהרי"ל שהמנהג לומר את ההגדה בשבת הגדול, נובע מהלימוד שלומדים עם הילדים כדי שיוכלו לשאול את הקושיות בליל הסדר כראוי.
במשנה ברורה הביא טעם נוסף שבשבת הגדול כבר מתחיל זמן הגאולה והניסים, ועל כן אומרים את ההגדה של פסח.
ב'מעשה רב' מהגר"א, הוא כותב שלמעשה הגר"א עצמו לא היה אומר את ההגדה בשבת הגדול, משום שבהגדה עצמה כתוב "יכול מבעוד יום, תלמוד לומר 'בעבור זה' לא אמרתי אלא בשעה שמצה ומרור מונחים לפניך', כלומר אין לומר קודם לכן.
בספר 'פעולת שכיר' שנכתב על ה'מעשה רב', הוא מביא את מנהגו של הגר"א שלא לומר את ההגדה, ואגב אורחא הוא נותן טעם מאוד מעניין לאמירת ההגדה. שהרי בשבת קודש אסור לקרוא לאור הנר, ואם כן כשמגיע ליל הסדר בשבת, איך אפשר לקרוא מתוך ההגדה?
את השאלה הזאת שואל כבר השולחן ערוך בסימן ער"ה, ושם הוא מבאר שהיות וכולם בקיאים בלשון ההגדה, אין חשש של 'שמא יטה' ולכן לא אסרו לקרוא מתוך ההגדה לאור הנר, ואפילו כשאין לו שומר וכו'.
אומר ה'פעולת שכיר', שהרי זמן שכחה הוא י"ב חודש, כמו שמופיע בהלכה בכמה וכמה מקומות, ולכן חוזר החשש למקומו, שמא יטה… על כן תיקנו שיקראו את ההגדה בשבת הגדול, בזמן המנחה כשאין צריך לקרוא לאור הנר, וממילא מחדשים ומרעננים את הזיכרון, ומעתה אפשר שוב לקרוא את ההגדה לאור הנר, בלי חשש של 'שמא יטה', כי באמת זוכרים את ההגדה ובקיאים בה.
כמובן שטעם זה נוגע במיוחד כשליל הסדר חל בליל שבת קודש, שאז יש את החשש של שמא יטה, ולכן בשנה זו יש עניין מיוחד בקריאת ההגדה גם בשבת הגדול.
אומנם בזמנינו אנו נוקטים להלכה שאין חוששים ל'שמא יטה' בתאורת החשמל, אבל מרן החזו"א כן חשש לזה, ובכל אופן יש עוד טעמים לקריאת ההגדה בשבת הגדול, כך שבוודאי יש לקרוא את ההגדה במקומות שנהגו לקרוא, ואין לזלזל במנהג זה.
אמירת 'ויהי נועם' במוצאי שבת הגדול
כאשר חל יום טוב באחד מימות השבוע, נפסק להלכה שאין אומרים 'ויהי נועם' במוצאי שבת שלפני יום טוב, כי אין ששת ימי המעשה, ונחלקו הפוסקים כיצד יש לנהוג כשחל יום טוב בשבת קודש, האם יש להימנע מאמירת 'ויהי נועם' במוצאי השבת הקודמת אם לאו.
במשנה ברורה פוסק בסימן רצ"ה, שבכזה מקרה אומרים במוצאי שבת 'ויהי נועם', כי אכן יש ששת ימי מעשה. אומנם ב'שערי תשובה' שם במקום פסק שאין אומרים 'ויהי נועם'.
העירו רבים שבעניין זה שונה יום טוב פסח משאר ימים טובים, כי בערב פסח יש איסור על עשיית מלאכה מחצות היום, ואם כן אין שישה ימי מעשה שלמים, ולכן הם טוענים שגם לדעת הסוברים שאומרים 'ויהי נועם' כשחל יום טוב בשבת, זה רק בשאר ימים טובים, אבל ערב פסח הוא גם יום טוב, ולכן במוצאי שבת שלפני פסח בכל מקרה אין אומרים 'ויהי נועם'.
מעניין לציין שבשאילת יעב"ץ (ח"א סי' י"ט), הוא אומר שב'ויהי נועם' ובפרק 'יושב בסתר' לא מופיעה האות ז', לרמז על שבע שבתות השנה שאין אומרים בהן ויהי נועם, והוא מונה את השבתות: שבת שלפני פסח, שבת שלפני שביעי של פסח, שבת שלפני שבועות, שבת שלפני ראש השנה, שבת שלפני יום הכיפורים, שבת שלפני סוכות ושבת שלפני שמיני עצרת. לפי חשבון זה, בכל מקרה אין לומר 'ויהי נועם' בשבת שלפני פסח…
מעניין לציין שמרן הראב"ד הגרי"י פישר זצ"ל ב'הליכות אבן ישראל' מביא שהמנהג בארץ הקודש הוא שלא לומר ויהי נועם בשבת שלפני יום טוב, גם אם יום טוב חל בשבת. בכך הוא פוסק כמו היעב"ץ ולא כהמשנ"ב. כמו כן הורה גם מרן 'השבט הלוי' זיע"א. ומובא גם במנהגי בעלזא, שהמהר"א מבעלזא זיע"א כשהגיע לארץ שאל כיצד נוהגים בארץ הקודש, והשיבו לו שאין אומרים 'ויהי נועם', ואכן כך נהג גם הוא בהתאם.
שיעור רביעית בארבע כוסות
בכוס של קידוש, וכן בד' כוסות צריכים לקדש על כוס המחזיקה כמות של רביעית יין, וידועה המחלוקת בין הפוסקים איך משערים את הרביעית.
חז"ל הקדושים לימדונו ששיעור 'לוג' הוא שש ביצים', ורביעית הלוג היא ביצה וחצי. אלא שהצל"ח אומר שהביצים בנות זמננו התקטנו ואינן בגודל של הביצים שהיו בזמן חז"ל, אלא כמחצית מהן בגודל, ולכן לפי שיטתו רביעית היא בשיעור של שלוש ביצים בנות זמנינו.
לעומת הצל"ח סוברים הטור והשולחן ערוך שגודל הביצים לא התקטן, ושהן נשארו כפי שהיו כך עולה בפשטות מדבריהם.
אומר המשנה ברורה, שלהלכה אנחנו נוהגים בדברים שהם מדרבנן, לפי השיעור הקטן יותר, ובדברים שהם דאורייתא, בשיעור הגדול, כי ספק דאורייתא לחומרא.
למעשה השיעור של רבי חיים נאה הוא 86 גרם, וסימנך 'כוס' בגימטריא 86 ולפי החזון איש רביעית זה 150 גרם, בגימטריא 'כוס הגון'. למעשה הם חולקים גם מה גודלה של ביצה בת זמנינו, והשיעור של הגר"ח נאה לכל ביצה גדול קצת יותר משיעורו של החזו"א.
כמובן שחיוב שתיית ארבע כוסות הוא מדרבנן, ולכן על פי המשנה ברורה אפשר להסתפק בשיעור של הגר"ח נאה, ואילו קידוש על היין בליל שבת זו מצווה מדאורייתא, ולכן יש להחמיר לכתחילה כשיעור חזון איש.
יש אנשים שהגביע שלהם לליל הסדר הוא קטן יותר, כי באמת לארבע כוסות מספיק רביעית כהגר"ח נאה לפי המשנה ברורה, אבל השנה שחל ליל הסדר בשבת, והכוס הראשון מהארבע כוסות היא גם כוס של קידוש היום, אם כן צריך לקדש על כוס המכילה שיעור חזו"א, וצריך לשים לב לזה.
ומי שקשה לו לשתות כמות גדולה כל כך של יין, צריך לקדש על מיץ ענבים, כפי שפסקו החזון איש והגאון מטשעבין שגם נהג בעצמו לשתות כוס של מיץ ענבים, וכך פסקו עוד גדולי עולם שאפשר לשתות מיץ ענבים לכתחילה, ואם מיץ הענבים טעים לו יותר מיין, יש בזה אפילו הידור מצוה לשתות דווקא מיץ ענבים ולא יין שקשה לו לשתותו, כי צריך שיהיה היין של ארבע כוסות ערב לחכו של השותה.
יין לבן שרוצה לצבעו באדום
השולחן ערוך כותב בהלכות פסח שיש מצווה לחזר דווקא אחרי יין אדום לארבע כוסות, ושני טעמים נאמרו בדבר. טעם אחד משום שנאמר "אל תרא יין כי יתאדם", ומזה אנו לומדים שהצבע האדום הוא עניין של חשיבות ביין, וטעם שני ששותים דווקא יין אדום לכתחילה זכר לדם של ילדי ישראל שהיה פרעה שוחטם כדי לרחוץ בהם לצערתו.
מעניין לציין כי בסימן ער"ב מביא הרמב"ן שמי שעושה קידוש על יין לבן בליל שבת, לא יוצא ידי חובתו ושיש לעשות קידוש דווקא על יין אדום. למעשה אנחנו לא פוסקים כהרמב"ן, ומה גם שהפוסקים כותבים שדבריו נאמרו רק ביין שהוא ממש שקוף, אבל היין הלבן בזמנינו יש לו גוון צהבהב, והצהוב הזה הוא בעצם סוג של אדמומיות, ולדבריהם גם הרמב"ן יודה שאפשר לצאת ביין כזה ידי חובת קידוש בליל שבת.
על כל פנים, בוודאי שבליל הסדר צריך לקדש על יין אדום, אבל כתוב בהלכה שאם יש לו יין לבן שמשובח יותר ממנו, ייקח את היין הלבן לארבע כוסות ולא את היין האדום.
בא מרן בעל שבט הלוי זצ"ל, ואומר שמי שיש לו יין לבן משובח מאוד ואין לו יין אדום משובח ממנו, שייקח מעט יין אדום וישפוך לתוך היין הלבן, וממילא היין הלבן יקבל צבע אדום ויהיו לו כל המעלות הנצרכות לארבע כוסות. הוא גם יהיה יין משובח וגם אדום.
בשנה שבה חל ליל הסדר בימות השבוע האחרים, הפתרון הזה נפלא, כי ביום טוב מקילים בכל מה שקושר למאכל ומשקה, אבל השנה שחל ליל הסדר בשבת קודש, נכנסנו לבעיה של 'צביעה באוכלין' ויתר על כן 'צביעה במשקין', שזה נושא מורכב כפי שנבאר בשורות הבאות.
למעשה מובא בשערי תשובה וכן במהר"ם חיון שיש איסור צביעה במשקין בשבת. אפילו שהבית יוסף פוסק להלכה שאין צביעה באוכלין, ומביא לראיה שבעל ה'יראים' היה טובל פתו ביין בשבת ולא חשש לזה שהוא צובע אותה באדום, הם לומדים שזה נכון רק לגבי צביעה באוכלין, אבל לעניין משקין זה שונה, כי עיקר הצבע הוא במשקין.
לכן כותב המשנה ברורה, ב'שער הציון' בסימן שיח, ס"ק סה, שצריך לשים קודם את המשקה הצבוע, כמו יין אדום או תמצית של תה, ועליו למזוג את המשקה השקוף, כמו יין לבן או מים. מאחר ודרך הצביעה היא לשפוך את הצבע לתוך מה שצובעים, וכאן הוא עושה הפוך שקודם הוא שם את הצבע ורק אחר כך את המשקה השקוף, לכן השינוי הזה עוזר להתגבר על העניין של צביעה במשקין.
אבל ה'בן איש חי' מחמיר בזה, ואומר תינח בתה שהכוונה היא לא הצביעה של המים בצבע של התה אלא נתינת הטעם במים, אכן אפשר להסתפק בשינוי הזה, אבל לעניין צביעת יין באדום, הרי כל המטרה היא לצבוע את היין, ולכן אסור בכל גווני ולא יעזור שום שינוי, כי זאת פעולת צביעה ממש.
ולכן מי שצובע את יינו הלבן ביין אדום, צריך השנה להיזהר לעשות זאת לפני כניסת השבת, כדי שלא להיכנס לשאלות הלכתיות כבדות משקל בהלכות שבת.
ועוד דוגמה יותר נפוצה, כשמכינים את החרוסת ושמים בה יין אדום, זכר לדם כמובא ב'טור', יש כאן גם עניין של צביעה לשם צביעה, ולכן צריך לכתחילה להכין את החרוסת מלפני שבת, גם מטעם זה, נוסף על הטעמים שנציין להלן, כשנעסוק בעניין הכנת החרוסת.
הכנת מי מלח לטבל בהם הכרפס
גם את מי המלח כדאי מאוד לזכור לעשות מערב שבת, ולא לאחר שנכנסה השבת, כי בהכנת מי מלח זה 'נראה כמעבד' וכדו'. אמנם מותר להכין כמות קטנה של מי מלח לכתחילה, אלא שכתב הט"ז שמאחר ואין לנו שיעור ברור מה זה 'כמות גדולה' ומה היא 'כמות קטנה', יש להימנע מכך.
ולמעשה מי ששכח להכין מי מלח, יכין בליל שבת אבל ייזהר שלא תהיה כמות גדולה אלא כמות קטנה בצלוחית וכדו', ושלא יהיה יותר מדי מלח, היינו שלא יהיה שיעור של שני שלישים מלח ושליש מים, אלא שהמים יהיו יותר משליש ממי המלח הללו.
הכנת החרוסת בליל שבת
גם את החרוסת חשוב מאוד לזכור להכין לפני שבת, כי בהכנתה בליל שבת יש כמה וכמה בעיות, לבד ממה שהזכרנו לעיל לגבי צביעה באוכלים כשיש לו עניין בצבע האדום, זכר לדם.
השולחן ערוך פוסק שהמחתך את הירק 'דק דק' חייב משום טוחן. לא מדובר בחומרה בעלמא אלא באיסור גמור. הרמ"א מסייע את זה ואומר שמדובר רק כשמחתך כדי להשתמש בירק החתוך לאחר זמן, אבל אם הוא רוצה לאכול אותו לאלתר מותר.
במשנה ברורה נפסק שמאחר ויש המפקפקים בדברי הרמ"א, נוהגים להחמיר גם לבני ארצות אשכנז, ולא חותכים את הירק 'דק דק' גם לא בסמוך לסעודה. ולכן כשחותכים ירק צריך לחתוך בחתיכות גדולות מהרגיל.
אם כן, כשמכינים את החרוסת וצריך לרסק תפוחים וכדו', כמובן שאסור לרסק בפומפייה בשבת קודש זה בוודאי 'טוחן', וגם לחתוך לחתיכות קטנטנות עם סכין אסור כאמור.
עוד עניין שיש להיזהר ממנו בחרוסת, זה החשש מפני גיבול. צריך להיזהר שהעיסה תהיה רכה, עם הרבה נוזלים, ולא עיסה עבה שאז יש בזה חשש של 'לש'.
כמו כן, צריך להיזהר בערבוב של העיסה לעשות בשינוי. אסור לטרוף או לערבב בחוזקה כדרך שעושים בחול.
לכן צריך לעשות את החרוסת מבעוד יום, לפני שתיכנס השבת, ואם שכחו, צריך לחתוך את הפירות בחתיכות גדולות, ולעשותם בלילה רכה, וכן יש לערבב 'שתי וערב' כדי שיהיה שינוי, וכן להוציא את הכלי שאתו מערבבים, כמו מזלג או כף, אחרי כל פעם שמעבירים אותו בתוך החרוסת ל'שתי' או ל'ערב', יש להוציא את הכף החוצה ולהחזיר אותה שוב לתנועת ערבוב נוספת וחוזר חלילה.
לא זו אף זו, מי שבדרך כלל נוהג לשים קודם את הפירות ולאחר מכן לשפוך עליהם יין, ישנה הפעם וישפוך קודם את היין ולאחר מכן יכניס בתוכו את הפירות, כדי שהשינוי יהיה גדול ככל האפשר.
הכנת המרור מבעוד יום
גם במרור, לנוהגים לאכול חזרת, יש עניין לחתוך את החזרת לחתיכות. לפני שבת אפשר כמובן לחתוך דק דק, ואף לטחון בפומפייה. כמובן שצריך לסגור היטב בכלי שלא תפוג החריפות. אבל בשבת אסור לחתוך דק דק, ולכן צריך מומלץ להכין מבעוד יום, ומי ששכח להכין מבעוד יום יחתוך בחתיכות גדולות מהרגיל.
גם בשטיפת עלי החסה למרור יש לזכור לעשות זאת לפני כניסת השבת והחג, כי בשבת זה כבר הופך לעניין מורכב. אם מדובר בעלים מגידול רגיל (שלא מומלץ לאכלם אלא אם יודעים היטב לנקותם ולבדקם מתולעים) בוודאי שיש בזה איסור של 'נטילת נשמה' אם משרים אותם במי סבון כדי להמית את התולעים והחרקים.
ואם מדובר בעלים מגידול נקי מחרקים, ההנחיות של נותני הכשרות הן להשרות את החסה במים עם סבון מספר דקות ולאחר מכן לשטוף תחת זרם הברז, אבל יש כאן חשש של בורר על ידי הצפת המים, שכתבו הפוסקים לאסור, ולכן עדיף לשטוף לפני שבת, אבל אם שכחו לשטוף, הדרך הטובה ביותר היא לשטוף את העלים קודם כל תחת זרם המים מהברז כדי לנקות את החול והלכלוך, ולאחר מכן להשרות במי סבון, כי כתבו הפוסקים (שמירת שבת כהלכתה בשם החזו"א) שמותר להשרות פירות נקיים במי חיטוי, ואין בזה חשש של בורר, ולאחר מכן לשטוף בשנית תחת הברז בהתאם להוראת נותני הכשרות.
חשש 'בורר' במצות
עוד אחת מההלכות הנוגעות ביתר שאת כשחל ליל הסדר בשבת קודש, נוגעת לשאלה של 'בורר' במצות.
בדרך כלל, בכל חבילה של מצות העשויות בעבודת יד, יש חלק מצות שלמות וחלק שבורות, וכמובן שכשצריכים 'לחם משנה', וביתר שאת לפני ליל הסדר כשצריכים שלוש מצות שלמות, ויש הנוהגים לשים לפני כל אחד מהמסובין הנשואים שלוש מצות שלמות, עושים חיפוש אחר חיפוש בחבילת המצות, ולפעמים גם בכמה חבילות של מצות.
ביום טוב שאינו חל בשבת אין חשש כל כך של בורר, כי איסור בורר ביום טוב הוא רק במי שבורר לימים רבים, אבל אם בוררים לצורך הסעודה הקרובה אין חשש אפילו אם מתכוונים לשבת לסעודה רק בעוד כמה שעות.
אבל כשחל יום טוב בשבת, צריכים להיזהר בכל הלכות בורר, ומאחר והמצות השלמות הן בגדר 'אוכל' והמצות השבורות שאינו חפץ בהן עתה מקבלות לעניין זה את דין 'פסולת', צריך להקפיד להוציא את המצות השלמות מבין השבורות ולא להיפך.
כמובן שמי שרוצה גם את המצות השבורות, אלא רק מפריד בין השבורות והשלמות, כדי להניח 'לחם משנה' משתי מצות שלמות, ובמקביל הוא מכין שקיות עם שברי מצות כדי להניח מיד לאחר מכן על השולחן שיהיה לסועדים לאכול כדי שבעם, אין כאן כל חשש של בורר כי זה אוכל מתוך אוכל, אבל במקרה שהוא משאיר את השבורות לחול המועד, וכעת רוצה רק את השלמות, יש חשש גדול של בורר וצריך להיזהר.
ואם מדובר בחבילה דחוסה או בכל אופן אחר שאי אפשר להוציא את השלמות מתוך השבורות בלי לשבור אותן, מתייחסים לזה כמו לקילוף ביצים שאי אפשר לאכול אותן בלי לקלף קודם, ולכן צריך להקפיד שהברירה תהיה בסמוך לסעודה, ויש בזה כידוע מחלוקת גדולה בין הפוסקים מה הגדר של 'לאלתר' היינו סמוך לסעודה. ה'אבני נזר' אומר שעד שעה לפני הסעודה זה עדיין בגדר של 'לאלתר', כך גם פוסק השו"ע הרב. ה'חזון איש' היה אומר שעד חצי שעה זה נכנס בגדר של 'לאלתר' בלי שום חשש, והמשנה ברורה אומר שרק אחרי שיוצאים מבית הכנסת לבתיהם זה נחשב 'סמוך לסעודה'.
לכן כדאי מאוד מלכתחילה להפריד את המצות השלמות מהשבורות עוד לפני כניסת השבת, הן בשבת שחל בה יום טוב והן בשבת חול המועד בשנים אחרות, ובכך להימנע מחששות של איסורי שבת חלילה.
בשבוע הבא נביא בסייעתא דשמיא את חלקו השני של המאמר, הכולל הלכות הנוהגות בליל הסדר שחל בשבת, דיני עירוב תבשילין, הלכות יום טוב הסמוך לשבת וכן הלכות שבת שלאחר הפסח.