סוכה נא
מדוע הגאון רבי נתן צבי פינקל נהג להציג איש לפני רעהו למרות שהכירו זה מכבר?
מי שלא ראה שמחת בית השואבה לא ראה שמחה מימיו
מרגלא בפומיה על המשנה (סוכה נ"א.): "מי שלא ראה שמחת בית השואבה לא ראה שמחה מימיו, חסידים ואנשי מעשה היו מרקדים בפניהם באבוקות של אור שבידיהן, ואומרים לפניהם דברי שירות ותשבחות, והלווים בכנורות ובנבלים וכו'". הקושיא ידועה: הלא במצוות השמחה נצטוו כל ישראל, אם כן מדוע רק חסידים ואנשי מעשה רקדו והשאר רק הסתכלו? תירוצים רבים נאמרו על שאלה זו, רבינו עצמו היה מבאר שרק חסידים ואנשי מעשה רוקדים ומשמחים במטרה לשמח את זולתם, ואילו אדם מהשורה מתכוון לשמח גם את עצמו. שמחה שלמה רק באנשי מעשה שכל כוונתם היא לשמח את זולתם.
היתה לו לרבינו הנאה צרופה לשמח את הזולת, ולהקנות לו הרגשה טובה. שכיח היה שנזדמנו לביתו או לסוכתו שני מבקרים שהכירו היטב אחד את השני, למרות זאת היה רבינו מציג את הנכנס לפני רעהו או לפני כל היושבים, ושואלם האם אתם מכירים את הרב פלוני אלמוני, ונהנה מאוד לשמוע מהיושבים שבחים אחד על השני.
סיפר הגאון רבי מיכל זילבר שליט"א ראש ישיבת זוויעהל, שפעם ראה אותו רבינו ברחוב העיר, והם עמדו משני צדי הכביש, וראה איך שרבינו צועד לקראתו, ולמרות הקושי והחולשה טורח וחוצה את הכביש לדבר איתו. הוא היה סבור שדבר מה נחוץ לו אליו, אם הוא כל כך טורח. כשהגיע אמר לו שברצונו לומר לו, שאחד מצאצאיו שלומד בכולל הישיבה הוא אברך מצויין, ועולה ומתעלה כל הזמן.
לא אחת כשהיה מסדר קידושין, נאלץ ללכת מיד לאחר החופה כדי להספיק לסדר קידושין בחתונה נוספת, לפעמים בעיר אחרת. כמה פעמים אירע שלבעל השמחה היה אכפת, שרבינו ישוב לשמוח איתם בהמשך הערב. רבינו שהיה חולה וחלוש, ולפעמים אפילו פעם זו עלתה לו בקושי רב, בכל אופן השתדל לחזור, למרות שהיה מחוסר כח לגמרי, היה אומר ש"הרי בעל השמחה ביקש, ומן הסתם ישמח שנחזור" לכן עשה מאמצים גדולים לחזור.
(מתוך הספר 'ובכל נפשך')