הרב אברהם פוקס
העיירה ראדין געשה ורעשה, קבוצת אנשים מהעיירה לא הסתפקה ב"חברא קדישא" הקיימת ושמה לעצמה מטרה להקים חברא קדישא נוספת על זו הקיימת, שתנוהל על ידי אנשים אחרים. המחלוקת הגדולה שעמדה להתפתח מכך כבר התדפקה לה בשערי העיירה, ושמעה הגיע למרנא החפץ חיים שזכה ל"בן תשעים לשוח" באותם ימים.
דרכו של החפץ בגיל זה היה להתפלל בביתו במנין, אך באותה שבת הלך החפץ חיים לבית הכנסת, וכשהגיע זמן הדרשה נעמד אצל הבימה ואמר: "אחי היקרים, הנני זקנתי וכל שעה יקרה לי, ואף אם היו נותנים לי אלפיים רובל שאבוא לדרוש, הייתי מסרב, אך ראיתי הכרח לבוא ולדרוש בפניכם. אני נמצא בעיירה זו יותר מחמישים שנה ואני זוכר את כל היהודים שהיו עמנו בבית הכנסת, איפה הם היום? נשארו רק המצבות בבית הקברות, רבים מכם עדיין לא נולדו, ואלה שהיו ילדים נמנים היום עם הזקנים והלוואי שכולנו נאריך ימים, אבל בסופו של דבר כולנו נעלה למעלה ונצטרך לתת דין וחשבון בבית דין של מעלה.
"דעו לכם רבותי, ענין זה של המחלוקת חמור מאד הוא, עד כדי כך שגם מי שמקיים מצוות רבות כאילו זורקן לסל מחורר.
"ואני משוכנע", הוסיף החפץ חיים, "שכיון שאימת הדין בעולם הבא כל כך נוראה, ינסו להיתפס בכל בדל של תירוץ כדי להינצל, ואולי יאמרו שהיה בעיירה יהודי בשם ישראל מאיר שחשבוהו לתלמיד חכם, והוא ראה ושמע את הכל ולא אמר דבר, ולכן אני מבקש מכם שלא תזכירו את שמי, מספיקה לי החבילה שלי ואינני יודע איך אעבור את הדין, ואיך אוכל לקבל אחריות של אחרים?".
בסיום דבריו פרץ החפץ החיים בבכי מר, וכל גופו החל לרעוד מבכי. הדברים הותירו רושם עצום על הקהל בבית הכנסת, וקיבלו על עצמם לבטל את החברא קדישא החדשה, והוסיפו בתקנות של זו הקיימת שמעתה ואילך למשך שלוש שנים לא יקבלו דמי קבורה ויעסקו כראוי במלאכה זו של חסד של אמת.