לפני מספר ימים התקשר אלי ידיד טוב, ת"ח יקר רוח שלמד איתי בישיבה ומאז, למרות שחלפו שנים רבות מלימודינו המשותף כבחורים, אנחנו נמצאים בקשר לימודי כמעט בקביעות בטלפון. "אני יכול בבקשה להקריא לך קטע מצילום מתוך ספר? מישהו צילם לי את הקטע הזה ואשמח שתשמע מה כתוב בו".
אני משיב בחיוב והוא מספר: "הקטע הבא כתוב בספר 'זכרונות אחר מותי', ספר הביוגרפיה שכתב יאיר לפיד על אביו, טומי לפיד, בו הוא מתאר את חיי אביו בפרוטרוט. כשקראתי את הקטע, שהעביר לי מאן דהוא, עלתה בי תחושת בחילה, רק שלא הצלחתי להגדיר לעצמי במדויק ממה כה נגעלתי. אקריא לך במטותא את הדברים ותנסה בבקשה להסביר לי מדוע הנפש שלי כל כך סלדה מהם".
וכך כותב יאיר לפיד, יו"ר מפלגת 'יש עתיד', על אביו, יו"ר מפלגת 'שינוי': "אין שום דבר מיקרי בכך שהציור האהוב עלי היה של ילדים אוכלים. שנים אחר כך, כשכבר קניתי לי שם של רעבתן שאינו יודע שובע, נהגתי להעמיד פנים שאני משלים את החסר על מה שאיבדתי בגטו. זה אולי סתם לאנשים את הפה, אבל אין בכך שמץ של אמת. תמיד אכלתי. מהיום שאני זוכר את עצמי. ולא רק אני, גם כל מי שהיה סביבי. העיתונים מלאים כיום במדורי בישול ובביקורות על מסעדות, אבל כל זה הוא כאין וכאפס לעומת התפקיד המונומנטלי שמילאה הזלילה בחיינו. חלק הארי של ילדותי קשור באוכל, בדיבורים על אוכל, במתכונים סודיים… במראות של מזווה שבו מתנדנדים לאיטם נקניקי פיק והרץ ועשרות נקניקיות ומאחוריהם בקבוקים צבעוניים המכילים מטעמים שמורים לחורף, ריבת שזיפים, ריבת תותים, ריבת משמשים, קומפוט דובדבנים, קומפוט אגסים, קומפוט אפרסקים, מלפפונים בחומץ ומלפפונים במלח- שורות שורות של עשרות בקבוקים סגורים ומפתים המחכים ליומם"…
ידידי ניסה להמשיך ולהקריא, אך אני עצרתי אותו ואמרתי לו שזהו, מספיק. הרעיון הובן. אין צורך לשמוע יותר.
"אכן, זה מעלה תחושת קבס", הסכמתי, "גם אנחנו אוכלים ושותים, אך אנחנו לא שמים את האוכל בוויטרינה שלנו. אדם מציב בתצוגת חייו את מה שעומד במרכז חייו. אנחנו שמים במרכז את הלב, המוח והנשמה שלנו, את עבודת ה’, לימוד התורה הקדושה, קיום המצוות, ההתגברות, ההתאפקות, השליטה על היצרים והתאוות, ואילו אותו האיש שהזכרת את שמו, הציב, במחילה, את הבטן שלו במרכז חייו. הוא עושה זאת בקול רם, והוא עוד מתגאה בכך"…
***
כולנו שמענו, וחלק מאיתנו גם ראה במו עיניו, על סדר ארוחותיו של מרן ראש הישיבה בעל איילת השחר זיע"א. האכילה היא המועט שבמועט, כמה שאפשר למעט- עדיף, והכל בדיקדוק ובמשורה, רק כפי הנצרך לקיום הגוף. לפני שנים לא מעטות שמעתי מרבי אברהם ריין ז"ל, מראשי צא"י, שניהל במסירות את ישיבת כפר סבא, בראשה עמד מרן הגראי"ל שטיינמן זצ"ל, שהישיבה נקלעה לחובות גדולים ובמשך זמן חורף שלם לא שולמו משכורות הרמי"ם. בסוף החורף השיג ר’ אברהם ריין את משכורות כל החורף, וכשבא למרן הגראי"ל וכספו בידו, סירב מרן לקבלם, באומרו: "הסתדרנו ברוך ה', אין צורך במשכורות"…
שאל הרב ריין את הרבנית ע"ה מה אכלו הם במשך כל החורף והרבנית השיבה בפשטות: "החצילים נמכרו במהלך החורף במחיר מוזל במיוחד, כמעט אפסי. אז אכלנו חצילים לארוחת בוקר, לארוחת צהרים ולארוחת ערב. היה מצוין, אכלנו ושבענו, ברוך השם"…
זכיתי, מספר פעמים, לשאול שאלות הלכתיות את מרן שר התורה הגר"ח קניבסקי שליט"א, בשעת ארוחת הצהרים שלו. למרן הגר"ח שליט"א יש סדר לימוד קבוע בשעת אכילתו. הוא לומד אז נביא. מעיין בדפי הספר החומים – צהובים ושואל, בכל יום ויום (!!), מה מברכים על המנה המוגשת לפניו, משום שהוא אינו יודע מה טיבה וטבעה. כולנו ראינו, פעמים רבות, הרבה גדולי תורה ויראה אוכלים בחתונות, בסעודות סיום ושמחות משפחתיות שונות. מעולם לא ראינו תלמיד חכם שהאוכל שהוגש לפניו נחשב ל'עסק', לדבר נכבד, שצריכים לדון בו ולהקדיש לו מחשבה מרובה. נכון, בוודאי שצריך להחמיא לעקרת הבית על האוכל הטעים והמזין, שטרחה והכינה בעמל, אך להפוך את האוכל לנושא מרכזי??
הלכות רבות הוקדשו לסגנון האכילה הנאצל של עובדי ה’. כיצד לאכול, כיצד לשתות, איך לאחוז במאכל ומהי צורת ההתנהגות הנאותה בשעת האכילה. "תלמיד חכם צריך שיהא צנוע באכילה, ובשתייה", אמרו חז”ל במסכת דרך ארץ. ואמרו חז”ל: "מי שהוא תלמיד חכם, לא יאכל מעומד, ולא ישתה מעומד, ולא יקנח את הקערה, ולא ילקק באצבעותיו". הלכות פסוקות הם בכמה לגימות עלינו לשתות מהכוס, מי מושיט את ידו ראשון בסעודה ליטול דבר מאכל, ועם מי יושבים בסעודה. השולחן ערוך הקדיש לנושאים אלו סימן שלם, סימן ק”ע, בו עדינות הנפש היהודית- התורתית באה לידי ביטוי. האוכל אינו המרכז. גם בשעה שאוכלים, אנו שמים את התורה הקדושה במרכז לבבנו וכל ישותנו. וכן, אפילו בשעה שקונים ומכינים את האוכל, כך כתב המשנה ברורה (רנב, ב), אנו אומרים “לכבוד שבת", משום ש"הדיבור הוא פועל הרבה בקדושה", וכשאידישע מאמע מאכילה את בנה, מה היא אומרת לו? – “תאכל תאכל, שיהיה לך כח ללמוד הרבה תורה”…
***
האדם אינו מלאך. קשה להיות קשוב, עמקן, חושב ודרוך כל הזמן. לחץ החיים נותן את אותותיו וצריך לנוח ולאגור כוחות ולא לזלזל בעניין. "מכתבך הגיעני" – כותב מרן החזון איש זצוק”ל – "דע לך יקירי שאין כאן לא חטא ולא אשמה, רק מחוקי הטבע להתעייף. ואין ראוי לזלזל בחוקי הטבע, כי מה שאנו קוראים “טבע", המכוון בזה רצון היותר מתמיד של המהוה כל ההויות יתברך”.
אין ספק שהגוף והמוח דורשים לנוח מעט, להינפש, להירגע. גם להחליף אויר ואוירה בימי ‘בין הזמנים’. אך מה מוצב במרכז, מה עיקר ומה טפל, מהי המטרה ומהו רק אמצעי להשגת המטרה.
חז”ל (ב”ר לט, ח) מספרים שכל העופות נחים בשעת יגיעתם על גבי סלע או אילן, “אבל היונה בשעה שהיא פורחת ויגיעה, קופצת באחד מאגפיה”. וישראל, אמרו חז”ל, נמשלים ליונה.
בעוד שהעופות פורשים למנוחה מוחלטת בשעת הצורך ומפסיקים לחלוטין לעוף, הרי ישראל- היונה, נחה בכנף אחת וממשיכה לעוף בכנף השניה. עם ישראל אינו אמור לנוח בצורה שתפסיק לו את רציפות המעוף שלפני המנוחה, אלא אדרבה, המנוחה עצמה, עם כל צרכיה ודרכיה, נחשבת להמשך התעופה, עם קשר ישיר ובלתי פוסק עם ה”שטייגען”.
“בכל מה שיהנה בעולם הזה, לא יכוין להנאתו, אלא לעבודת הבורא יתברך, כדכתיב: “בכל דרכיך דעהו”. ואמרו חכמים: כל מעשיך יהיו לשם שמים, שאפילו דברים של רשות, כגון האכילה והשתיה וההליכה והישיבה והקימה והשיחה וכל צרכי גופך, יהיו כולם לעבודת בוראך, או לדבר הגורם עבודתו, שאפילו היה צמא ורעב, אם אכל ושתה להנאתו אינו משובח, אלא יתכוון שיאכל וישתה כפי חיותו, לעבוד את בוראו” (שולחן ערוך או”ח סימן רלא).
(פורסם ביתד נאמן)
1/372