"אלה הדברים אשר דיבר משה אל כל ישראל"
מובא בספרים הקדושים, שפרשיות חומש דברים, מרמזות על התקופות השונות שעם ישראל עובר בכל שנות ההיסטוריה, כאשר הפרשיות האחרונות מרמזות על התקופה שלנו.
פרשת דברים פותחת בדברי המוסר שמשה השמיע לעם ישראל. ומבאר ה'אור החיים' הקדוש, כי במשך כל ארבעים השנים שמשה היה רועה את ישראל במדבר, הוא לא דיבר אליהם בחריפות, מלבד בפרשה זו, בה נאמר: "אלה הדברים", ללמד שדיבר עימם קשות. והגם שמצינו שמשה אמר לישראל: "שמעו נא המרים" (במדבר כ, י), הוא לא אמר זאת לכלל ישראל אלא לחלקם בלבד. וזהו שדקדק הכתוב ואמר: "אל כל ישראל", כלומר שבפעם זו דיבר משה קשות לכל ישראל.
ה'אור החיים' מוסיף וכותב: "עוד ירצה לרמז חשבון ימים אשר הוכיח לישראל, שהם במספר 'אלה', שלושים ושישה ימים. וכן מוכיחים הכתובים כי בא' לחודש שבט התחיל לדבר אליהם דכתיב: 'בעשתי עשר חודש באחד לחודש', והוא נצפן בז' באדר, הרי ל"ו כמספר 'אלה', שבהם דיבר הדברים של התוכחות האמורים בענין".
מחאה על חילול השבת
אני עדיין זוכר את התקופה, שבה היתה בני ברק כמו כפר קטן והתגוררו בה דתיים וחילוניים. בקושי נסעו בה כמה מכוניות בשבת. בליל שבת לאחר שיעורו של ה'חזון איש', היינו יוצאים לטייל ברחוב מחופה בכורכר, שנקרא לימים רחוב 'חזון איש'. כשהבליחו מרחוק אורות מכוניות, הדבר הראשון שה'חזון איש' עשה, היה להפנות את מבטו לצדדים כדי שלא יוסיף לראות את חילול השבת. לאחר מכן היה אומר: "מסתמא זה גוי, יהודי לא נוסע בשבת!". אך כעבור מספר רגעים הוא היה אומר לעצמו: "שבעס! שבעס! שבעס!", כדי שחומרת האיסור לא תצטנן בקרבו.
זה כוחו של הרגל. אדם הרואה פעם אחר פעם חילול שבת עלול להצטנן. בחלוף הזמן הוא עלול להרגיש שחילול שבת אינו דבר כל כך נורא. משום כך ה'חזון איש' היה מחזק בליבו את הרגישות והסלידה מחילול השבת הקדושה.
אני זוכר כמו היום, את התקופה בה היתה הארץ תחת השלטון האנגלי. בני ברק היתה כמדבר, וברחוב 'חזון איש' עוד לא היו בתים. באותם ימים התגורר בבני ברק רופא ילדים מפורסם, שבנו ביקש לרמוס את קדושת השבת. מידי שבת היה הבן עולה על אופנעו המטרטר, ורוכב הלוך ושוב ליד השטיבל של 'גור' במטרה להתגרות בציבור המתפללים.
באחת השבתות הכריזו בכל בתי הכנסת, שתערך תפילת מוסף מרכזית בכניסה לעיר, בפינת רחוב ז'בוטינסקי. המתפללים הביאור את רבי יוסף צבי קאליש זצ"ל עם כסאו, והושיבוהו באמצע הכביש בסמוך לרבי יעקב לנדא זצ"ל. המארגנים הניחו ספסלים כבדים ומסביבם עמדו כל המתפללים.
באמצע התפילה הופיע רופא הילדים במכוניתו הקטנה, ושעט לעבר הקהל. ככל הנראה הוא שב לבני ברק לאחר שערך ביקור רפואי מחוץ לתחומי העיר. כשראה את הקהל עומד בתפילה ובזעקת מחאה כנגד מעללי בנו, הוא נתקף בעצבים והחל לנסוע בדהרה לעבר המתפללים. כל הנוכחים נסו בבהלה לכל עבר, המכונית נבלמה בספסלים הכבדים והתרסקה, ולמרבה הנס לא היו נפגעים. ממה שקרה למכונית, ניתן היה להסיק מה היתה מהירות הנסיעה, ומה היה עלול לקרות, חלילה, לו לא היתה המכונית נבלמת. עד כדי כך הגיעה תעוזתו וחוצפתו של רופא הילדים היחיד של בני ברק!
לאחר המאורע המחריד, יזם רבי ישראל חב'ס הקמת יחידת מתנדבים. באמצע השבוע היו הם מסיירים ומגנים על המושבה מערבים וממפגעים, ובשבת אחר התפילה הם היו מסירים את השטריימל'ך, ויוצאים לכבישים להשגיח שלא תסענה מכוניות בשבת קודש. בתוקף סמכותם היו המתנדבים רשאים לרשום דו"ח לנוסעים בשבת. דא עקא שעקב קדושת השבת הם לא יכלו לרשום את מספרי רכבי העבריינים. אך גם לזאת נמצא פתרון. המתנדבים לקחו ספר עבה, קיפלו את הדפים שנשאו את מספרי המכוניות שנסעו בשבת, ובאמצע השבוע היו שולחים את הדו"חות לנהגים. באופן זה החלו לפרוש את השבת בבני ברק, וכך המשיכו להילחם על קדושת השבת רחוב אחר רחוב.
בעירייה עבד יהודי בשם מיכל רוט, שהיה בא ומרכיב עמודים ושרשראות חסימה בכל רחוב נוסף שנכבש על ידי היראים. מובן שמעשיו לא עברו בשתיקה מצד אלו ששמירת השבת היתה לצנינים בעיניהם. הם היו מגיעים, מחבלים בעמודים ותולשים את השרשרות. אך מיכל לא היה מתעייף. בכל יום ראשון היה מגיע עם שק מלט ומחזק את העמודים, ותולה על גביהם שרשרת חדשה. כך לחמו על שמירת השבת, עד שבסופו של דבר הושג אישור ממשרד התחבורה, שניתן רק לאחר ביזיונות שהיו לנוכח מעשהו המחפיר של רופא הילדים, שקלונו נחשף ברבים לנוכח המכונית המרוסקת שהעידה על מזימתו הזדונית.
בשנת תש"ד הגיע האדמו"ר רבי אהרן מבעלז להתגורר בתל אביב. בשבת הראשונה לשהותו בעיר, שמע האדמו"ר קול של מכונית נוסעת ושאל לפשר הדבר. מקורביו שלא רצו לצערו, אמרו לו שככל הנראה יש חולה במכונית ומדובר בפיקוח נפש. כעבור מספר דקות נשמע שוב טרטור מכונית. האדמו"ר שאל שוב לפשר הדבר, ונענה באותה התשובה. כשחזר הדבר על עצמו בפעם השלישית, אמר האדמו"ר באנחה: "יותר מידי חולים יש כאן"…
עם זאת אהב האדמו"ר ללמד תמיד זכות על עם ישראל. לא היה ניתן לומר בנוכחותו שום מילה רעה על יהודי. כשהיו באים לספר בגנותו של יהודי, הוא היה מגיב: "הוא צדיק! אני אוהב אותו!", ואם היו מנסים בכל זאת להוסיף ולהשחיל עליו מילה רעה, היה האדמו"ר שב ואומר: "הוא צדיק! אני אוהב אותו!"…
כזאת היא הנהגתם של גדולי ישראל. כך הם חינכו אותנו להסתכל על העולם. ה'חזון איש' חינך אותנו כי אם רואים מכונית נוסעת בשבת, המחשבה הראשונה שאמורה לעלות במוחנו היא, שמדובר בגוי כי יהודי לא נוסע בשבת! רק לאחר מכן היה ממלמל לעצמו: "שבעס! שבעס! שבעס!" כדי להעיר בליבו את הסלידה מחילול שבת.
מחלל שבת מנתק את עצמו מבורא העולם, ולכן מעשהו חמור יותר מרצח. הבעיה הגדולה היא שבעוונותינו הרבים התרגלנו לחילולי שבת, וכאשר מתרגלים לדבר מה, יהיה אשר יהיה, הרגשות מפסיקים לפעול והלב חדל מלהזדעזע. לפני עשרות שנים בארצות המזרח, לפני יותר ממאתיים שנה בארצות אירופה, יהודי לא היה מעז להדליק סיגריה בשבת. כולם מיד היו צועקים עליו: 'שבת!' 'שאבעס!'… ואילו היום – יהודי יכול לחלל שבת בפרהסיה, ואף אחד לא מתרגש ואף אחד לא מוחה.
לכן עמד משה רבינו ואמר לכלל ישראל: 'דעו לכם! יגיעו זמנים קשים ובפרט באחרית הימים, כשהעברות החמורות ביותר יהיו נפוצות בעולם, ועם ישראל יתרגל להכל, ושום דבר לא יצליח לזעזע אותו!'.
לדאבוננו הרב "עבר קציר כלה קיץ ואנחנו לא נושענו" (ירמיהו ח, כ) ועדין מצפים לישועה. את התיק הזה של עיכוב הגאולה, איננו יכולים להפיל על אף אחד מלבדנו. אם בית המקדש לא נבנה בימינו, הווי אומר שהסיבות שהביאו לחורבנו עדין שרירות וקיימות בתוכנו. וכפי שאמרו חז"ל (ירושלמי יומא פ"א ה"א): "כל דור שלא נבנה בית המקדש בימיו, כאילו נחרב בימיו".
נקודה זו צריכה להטריד את ליבו של כל בעל מצפון. על כל אחד לבדוק את עצמו האם הוא תורם לבנין בית המקדש, או חלילה להמשך חורבנו. כל עוד מאן דהו חש שנאת חינם כלפי חברו, הוא לא יכול להתנער מהעובדה שהוא גורם להמשך החורבן. רק כאשר תבהיק בליבנו אהבת ישראל אמיתית. רק כשנראה את הטוב שבזולת, ונלמד זכות על כל אחד מישראל, נוכל להיות סמוכים ובטוחים כי אנו תורמים לבנין בית המקדש.
הגאולה תלויה רק בנו. עלינו לעבוד ולתקן את מידותינו עד שלא נהיה מסוגלים לדבר, לשמוע ולהאמין לשמץ לשון הרע על יהודי. עלינו להגביר את אהבת ישראל בליבנו, וממילא נהיה זכאים לגאולה שלמה במהרה.
(מתוך 'אריה שאג')