"איכה אשא לבדי טרחכם משאכם וריבכם, הבו לכם וגו'" (א יב)
את הסיפור דלהלן שמעתי מכלי ראשון, שהיה עד ראיה:
הסיפור התרחש לפני כחמישים שנה, בעצם יום הקדוש יום הכיפורים, באחד מבתי הכנסת בארצנו הקדושה.
הציבור נעמד לתפילת מנחה, והנה נראית בפתח ביהמ"ד דמות זרה, יהודי שחזותו מעידה עליו כאלף עדים שיהודי תועה הוא ר"ל, ואינו יודע תורה ומצוות מה הם, תינוק שנשבה למהדרין. ואולי זו לו הפעם הראשונה שדורכות כפות רגליו על מפתן בית כנסת כל שהוא.
הוא התיישב בניחותא בספסל הסמוך לבימת הקריאה, והמתין למכירת העליות ו'מפטיר יונה'. הוא חפץ במפטיר יונה על סגולותיו הרבות, בכל מחיר שיושת עליו.
ואכן מיד כאשר גבאי ביהמ"ד החל במכירת מפטיר יונה המיוחל, הצביע תיכף אותו יהודי על סכום הגון וגבו. אך כיוון שהיו שם מתפללים נוספים שחפצו אף הם באותו מפטיר נחשק, העלו המה את המחיר עוד ועוד, אך מי כעמך ישראל החפצים בתורת ה', אותו יהודי לא התייאש, ולעומתם העלה אף הוא את המחיר עד ש'זכה לו', למורת רוחם של המתפללים האחרים.
משהגיעה שעת הקריאה והגבאי נקב בשמו לעלות, הבחין אחד המתפללים שהיה מאלו שחפצו בעליה זו והפסידוה, שאותו יהודי רוכש המפטיר, נועל לרגליו לא פחות ולא יותר מנעלי עור משובחות, האסורות ביום הכיפורים.
ברגע כמימרא התעטף הלה ב'קנאת ה' צבאות', דימה עצמו כפנחס בשעתו, לקח 'רומח' בלשונו, וקבל עם ועדה הרים קולו בגערה: "רשע! איך אינך מתבייש בעצם יוהכ"פ לעבור על איסור נעילת הסנדל, ועוד בתוככי היכל ה', ומוסיף חטא על פשע אתה, במה שהעזת לקנות עליה לתורה ולעלות לברך עליה, אינך מברך אלא מנאץ" וכו' כיד הקנאות הטובה במצבים שכאלה…
קונה זה, שלא ידע כלל במה מדובר ובאיסור נעילת הסנדל, היה נבוך לגמרי מול שפיכת האש, אתא חיורא ואזל סומקא, והחליפו פניו גוונים עשרת מונים למול כל קהל ועדה. ה'קנאי' לא נרגע והחל שוב שופך קיתון של רותחים וביב של שופכין על ראשו "וכי סבור אתה כי במקצת שלמונים שיש לך, הותרה לך רצועת הסנדלים ומותר אתה בכל איסורי התורה?"…
היהודי התועה לא ידע את נפשו מרוב הלם, תדהמה וביזיון נורא, ובזריזות עשה 'זמן פליטתנו' אל מחוץ לביהמ"ד, וויתר על העליה אותה קנה בדמים מרובים, ומעולם עד עתה לא נראה יותר בביהמ"ד… ה'קנאי' עלה למפטיר יונה במקומו, בירך בהתלהבות ובדביקות עצומה "אשר בחר בנו מכל העמים", לשמחת לבבו כי עלה בידו מבוקשו, ב"ה…
פירוש חדש התפרש לנו בזכות הנהגתו המושחתת של אותו 'קנאי', בדברי רב יהודה אמר רב (ב"מ פ"ה.): "על מה אבדה הארץ, על שלא ברכו בתורה תחילה". וכך הפירוש "על שלא נתנו לזולת לברך בתורה תחילה"… אלא גירשו אותו בחרפה ובושה מביהמ"ד, ר"ל, במקום ללמדו ספר ולהדריכו בדרך הישרה אשר ילך בה…
ואולי נתרץ בכך את קושיית המפרשים הזועקת מאליה, וכי אכן לא בירכו בתורה תחילה? היאך נחשדו בכגון דא? אך על פי האמור, לא קשה מידי. כיוון שהפשט יהא שוודאי ברכו בתורה תחילה, במלוא הקנאות והדביקות, אלא שלא נתנו לזולת האפשרות לברך בתורה תחילה, אלא חיפשו בכל דרך אפשרית לגרשם מבתי כנסיות ומבתי מדרשות, באמתלא שרשעים המה… וד"ל.
על זה בכה הרבי ר' אלימלך מליז'ענסק זי"ע, ושפך שיח ברחמים ותחנונים, בתפילתו הנודעת: "אדרבה תן בליבינו שנראה כל אחד מעלת חברינו ולא חסרונם, ושנדבר כל אחד את חבירו בדרך הישר והרצוי לפניך".
הדאגה, כביכול, לכבוד ה', והקנאות למען שמו, תוך כדי זלזול ורמיסת כבוד השני, היא שנאת 'חינם' בהתגלמותה, והיא שהחריבה את ביתינו ושרפה את היכלנו, והגליתנו לבין אומות העולם! וגמרא מפורשת היא (יומא ט:) וכמוזכ"ל: "אבל מקדש שני, שהיו עוסקין בתורה ובמצות וגמילות חסדים מפני מה חרב, מפני שהיתה בו שנאת חנם".
כידוע, כששאל מלך אוסטריה לשרו הנגיד הטפסר הר"ר שמשון וורטהיים ז"ל, מה טעם ישראל עדיין בגלות, והוא השיבו כי מפני שנאת חינם הוא, המלך לא האמינו עד שנתגלגל הדבר שהציל יהודי את המלך, ובעבור שכרו ביקש להדיח את מתחרהו היהודי… במקום לשלות אוצרות מגנזי המלך…
המגיד מקלם היה מסבב בין העיירות, ובמתק לשונו עורר את בני ישראל על חובת אהבת חינם, והזהירות משנאת חינם חלילה. וכך דרש את הפסוק בפרשת שופטים (להלן יז ח): "כי יפלא ממך דבר למשפט בין דם לדם בין דין לדין בין נגע לנגע דברי ריבות בשעריך", היינו אם יפלא – אם תתפלא ותתמה על כך שבאים על ישראל רדיפות וייסורים יותר משאר האומות, ותקשה לך בין דם לדם – מה נשתנה דם ישראל שהינו הפקר ר"ל ונשפך כמים לבין דם האומות שלא נשפך, ובין נגע לנגע – ומה נשתנו ישראל משאר גויי הארץ שבאים עליהם נגעים וחלאים ולא על הגויים. ובין דין לדין – מה טעם ישנם דינים על כלל ישראל חלילה ולא על משפחות האדמה.
משיב הכתוב, דע כי כל אלו באים משום דברי ריבות בשעריך – יען שקיימים דברי ריב ביניהם בשעריהם, לכן ר"ל נגזרו עליהם ענייני דם נגע ודין, ד' יצילנו מכל אלו. ע"כ.
ולדברינו דלעיל נוסיף לומר 'דברי ריבות בשעריך' היינו דברי ריבות שהם בתוך שערי ה' – שערים המצויינים בתורה והלכה, בתוך בתי כנסיות ובתי מדרשות, עם האצטלא דרבנן של 'קנאי' ויראת שמים, דייקא שם איש את רעהו חיים בלעו ר"ל, א"כ חלילה אותם נגעי המחלוקת ודברי פוליטיקה בתוך חצרות ה' ר"ל, במטרה צבועה של 'לשם שמים'… הם הסיבה אשר ישנו הבדל ר"ל בין דם ישראל לדם האומות ובין נגע לנגע…
דברי ריבות בשעריך
ובדברינו אלה ניתן להטעים את המובא בפוסקים, ש"לעולם פרשת דברים נקראת תמיד בשבת לפני תשעה באב ומפטירים בה 'חזון ישעיהו' (פסיקתא, מובא בתוס' מגילה לא: וכן נפסק בשו"ע סי' תכ"ח סעיף ד) ועל כן היא נקראת שבת חזון, והרבה טעמים נאמרו בדבר".
הטעם הפשוט שלעולם קוראים פרשת דברים לפני תשעה באב, הוא מפני שחורבן הבית בא לישראל כתוצאה מדיבת הארץ שהוציאו המרגלים, המובא בפרשתנו, דכתיב (א כו) ולא אביתם לעלות ותמרו את פי ה"א. ומפורסמים דברי ר' יוחנן שאמר (תענית כט.), שבעבור הבכייה שבכו בני ישראל בשמעם את דברי המרגלים, כדכתיב לעיל (במדבר יד א) ויבכו העם בלילה ההוא, ואותו לילה ליל תשעה באב היה, אמר להם הקב"ה אתם בכיתם בכיה של חינם, ואני קובע לכם בכיה של דורות.
על כן קוראים פרשת דברים לפני ת"ב כי היא הנותנת לכל צום החמישי שתבוא, והיא זו שגרמה לחורבן הבית, ועל כן מפטירים מענייני החורבן 'והיה ארצכם שממה' וגו' לא רק בגלל שהיא מעניינא דיומא ד'בין המצרים', אלא מלבד זאת היא גם מעניין הפרשה עצמה, כהמשך להאמור על חטא המרגלים.
אך ניתן לתת עוד טעם לשבח, למה לעולם קוראין פרשת דברים לפני תשעה באב: בהקדם דברי המדרש (איכה רבה הקדמה אות יא) המקונן: 'אילו זכיתם, הייתם קוראים בתורה 'איכה אשא לבדי', עכשיו שלא זכיתם אתם קוראים 'איכה ישבה בדד'. כלומר שהמדרש מקונן אשר יען לא קראנו הפסוק (שבפרשתנו) איכה אשא לבדי וכו' לכן באה החורבן של 'איכה ישבה בדד'.
ודברי המדרש הללו טעונים ביאור. ראשית. מה עניין זה לזה? מה הקשר בין 'איכה אשא לבדי' לבין 'איכה ישבה בדד' וכי איכה איכה – גזירה שווה היא? מה נתינת טעם הוא זה שבגלל שאין איכה זו יש איכה זו?
שנית צ"ב, מה זה שאמר 'אילו זכיתם הייתם קוראים 'איכה אשא לבדי' וכו' והלא כבר כמעט אלפיים שנים בכל שנות גלותנו, קראנו מדי שנה פסוק זה 'איכה אשא לבדי', ובכל זאת למרבה הצער קוראים אנו עדיין 'איכה ישבה בד'ד ר"ל בבכי ובמספד רב.
ונראה לומר, שהתשובה הפשוטה מבוארת היטב בדברי הכתוב עצמו: "איכה אשא לבדי טרחכם משאכם וריבכם" וגו', דלכאו' צ"ב איך ניתן לומר על האי רעיא מהימנא, שהיה קשה לו טורח הציבור, וכי כלום קשה משא הבן על כתפי אביו? וכי קשים הצאן לרועה, אלא וודאי לא על טורח המשא הגשמי הכתוב מדבר, לא זה מה שהיה קשה למשה, אדרבה זה גרם שמחה עצומה לאותו רעיה מהימנא, על שזוכה לטרוח בסבל משא העם הזה. אלא כוונת משה ב'טרחכם משאכם וריבכם', הייתה על טורח משא המריבות שהיה ביניהם, וכדאיתא ברש"י כאן, ומקורו בדברי הספרי, וכן כתב הספורנו וז"ל: 'שמתוך רוע לב לא נמנעו מלעורר דברי ריבות איש על חבירו'. ועוד מוסיף רבינו בחיי 'ללמדך שהיו בעלי מריבה וקטטה אלו עם אלו'. זה מה שהיה קשה למשה רבינו, כיוון שאין לך דבר יותר קשה בעולם משנאה ומריבה, אשר בעטיה גם נחרב הבית, וכדאמרו חז"ל (יומא שם) "מפני מה חרב הבית בעוון שנאת חינם".
עתה, בהביננו, שבדברי ריבות הכתוב מדבר, יתבארו מעצמם דברי המדרש הנ"ל, והיינו, שהמדרש מוכיח ואומר למה לא למדתם מדבריו של משה, בעת שקונן ואמר 'איכה אשא לבדי את טורח דברי הריבות שביניכם', שהרי 'אילו זכיתם' לשמוע בדבריו הלוא 'הייתם קוראים בתורה איכה אשא לבדי' ותיכף ומיד הייתם עושים שלום ביניכם שלא תהיה ריב בעדת ה' מעתה ועד עולם, אבל בעווה"ר 'עכשיו שלא זכיתם', אלא למרבה הצער המשכתם בדברי הריב ובשנאת חינם, לכן 'אתם קוראים איכה ישבה בדד' עדי ירחם ד' במהרה.
ויתורץ שפיר מה שהקשנו, הלא קראנו זה כאלפיים שנה… שהרי וודאי אין הכוונה לקריאה גרידא כמצוות אנשים מלומדה, אלא הכוונה הוא לקריאה המעוררת הכוונה, ללמוד וללמד, לשמור ולעשות ולקיים לבל תהיה דברי ריבות בינינו, להוקיע את פירוד הלבבות ושנאת החינם מתוכנו. רק אז, כשנזכה לקרוא 'איכה' זו כתיקונה, להוציא ממנו כל שמץ של ריב, ולקיימה בפועל כדבעי, או אז נזכה, בקרוב, לא לקרוא יותר את ה'איכה ישבה בדד'…
ולכן יקראו תמיד את פרשת דברים סמוך לתשעה באב, כמובא בשו"ע דלעיל, בכדי לעורר הלבבות להרבות שלום ולהסיר כל ריב וכל קטטה, שבגין אלו נחרב ביתנו, וכשנתעורר לאהבת חברים אי"ה יבנה ביהמ"ק במהרה בימינו.
ובהכי יובן מנהג ישראל תורה, לנוהגים לקרוא הפסוק 'איכה אשא לבדי' בטעמי הקינות של מגילת איכה, כי בפסוק נעוצה סיבת הגלות שבאה כתוצאה מדברי הריבות, שגרמו ל'איכה ישבה בדד' וחורבן הבית. (אם כי יש לדון לגופו של עניין, שיש אומרים שהרי זה כאבילות בפרהסיה, ואכהמ"ל).
מידת אהבת ישראל מרובה, לזרז הגאולה
ואם, כאמור, כה נורא הוא פירוד הלבבות ושנאת חינם הגורמת לחורבן, א"כ על אחת כמה וכמה שמידה טובה מרובה, שעל ידי אהבת חינם נזכה לקרב הגאולה, ובזה יהיה נייחא קמיה קוב"ה, שיחיש במהרה פדות נפשנו. וכדברי נעים זמירות ישראל (תהילים סט יט) "קרבה אל נפשי גאלה", שע"י קרבת הנפשות באחדות גמורה האחד עם השני, נזכה בוודאי לגאלה. במהרה בימינו.
ובכדי להמחיש אחדות ואהבת ישראל עד היכן, מן הנכון להביא שני סיפורים מפעימים, הממחישים ומעוררים עבותות אהבת חינם מה הוא:
העיר קרעסטיר כמרקחה, בנו הקטן של הרה"ק רבי ישעי'לה מקערסטיר זי"ע נחלה מאוד והגיע לסכנת נפשות, רופאים הובהלו מכל עבר, אך מצבו ממשיך להיות קשה ה"י.
באחד מאותם הימים נחרדו מקורביו ובני ביתו, לראות את הרבי בוכה בדמעות שליש ואין מנחם לו, כולם נחפזו להרגיעו ולדבר על ליבו, שעוד חזון למועד ובמהרה יקום הבן וילך על משענתו וירפא המכה…
אך הצדיק דחה את פניהם והשיב להם: "אינכם מבינים, לא על בני אני בוכה, כי אם על עצמי, על ישעיה ב"ר משה אני מוזיל דמעות"…
לתמיהתם ענה ואמר להם: "על בני אינני בוכה, הלוא בטוח אני שבמהרה ישלח דברו וירפאהו. אך על עצמי שפיר יאה לי למבכי, ראו נא כמה הזכרות, כמה קוויטלעך, וכמה צרות מובאים לפני יום ויום בדברי ישועה ורחמים, והיטב ידוע לכם אשר לבי אכול מרורות למו, באשר לוקח אני את צרות ישראל אל לבבי, הפוקע מרוב צרות וייסורי,ם המצויים ר"ל בכרם בית ישראל, ימי ולילותי טרופים מחמת צרתן של ישראל וראשי עלי דוי.
"אך הנה עתה בלילה העבר, נעשה מצבו של בני חמור יותר, ומרוב צער נתקשתי להרדם ולא ישנתי כל הלילה, אתא בוקר, ואור השחר הכה כברק במחשבתי, ומעי חמרמרו, האם בעת ששמעתי צרות ישראל אחרים, גם כן לא נתתי שום תנומה לעפעפי? אמור מעתה, חולי בני מכאיב לי יותר משאר חולאי עמו ישראל, הרי שרחוק אני כרחוק מזרח ממערב מ'אהבת ישראל', ואיך לא אבכה ואדדה עלי נפשי כי כך עלתה לי…
כמאתיים שנה לפני, אירע מעשה דומה, בעיירת ליז'ענסק שבפולין:
כידוע קיבלו על עצמם האחים הקדושים, הרה"ק הרבי ר' אלימלך ואחיו הרה"ק הרבי ר' זושא זי"ע, לערוך גלות כמנהג הצדיקים הקודמים [אגב. בימים אלו של בין המצרים, היו שנהגו לערוך גלות – לנדוד ולצאת מביתם – זכר לגלות השכינה].
בתקופת גלותם עברו האחים הקדושים סבל ועינויי גוף ונפש בל יתוארו. דהיינו: לאורך כל שנות גלותם, לא ישנו שני לילות רצופים באותו המקום בזה אחר זה, אלא נדדו כל יום ממקום למקום ללא נתינת מנוח לכף רגליהם. אוכל לא היה להם – כשיצאו מביתם בראשונה, לקחו עמם מעט לחם, ומאז תלויים היו בחסדיהם של מארחיהם, וכשלא עלתה בידם – פעמים רבים נותרו רעבים גם צמאים. ישנים היו ב'הקדשות' או באכסניות אחרות עלובות האחת מרעותה, תחת התנורים, על גבי קש וספסלים או קרשים רעועים, פעמים נשכבו מאין ברירה ברחובות ובשווקים, נמו קמעה ומיד בחצות הלילה קמו, להודות ולהלל ולערוך תיקון חצות בבכיות נוראות. לא פעם ולא פעמיים חשדו בהם למעשי ביזה וגניבה, והפליאו בהם מכות גדולות ונאמנות עם גערות אימה.
ככה נדדו וערכו את הגלות שמונה שנים! אלפיים תשע מאות ועשרים אכסניות (שלש מאות שישים וחמש ימים כפול שמונה שנים) החליפו באותן שנים, נדדו גלו ומילאו סאת ייסוריהם ומפח נפשם עד גדות, ובוודאי פעלו בה נצורות וגדולות.
משתמו ימי גלותם, שבו האחים הקדושים איש לשערי עירו, מקומו ומשפחתו שלא ראו זה שמונה שנים.
כשהגיע הרבי ר' אלימלך סמוך ונראה לעירו ליז'ענסק, ראה מרחוק רעש והמולה, משהתקרב ונכנס פנימה שאל לדעת על מה המהומה. ענו לו בני העיר כי אלעזר נפצע, ותיהום ותרעש כל העיר. לרבי אלימלך היה בן רבי אלעזר, ומששמע את אשר קרה לאלעזר – סבר כי בנו הוא זה, ונחרד.
מיד רץ רבי אלימלך לזירה, הביט בפני הפצוע וזיהה תיכף כי אלעזר אחר הוא זה, ונרגע במקצת קמעה.
לא עברה שניה וברגע כמימרא תפס את עצמו, והחלה מחשבתו מייסרת אותו: הכך נאה אחר שנות גלות? מה זה נשמת לרווחה, כאשר הפצוע הוא יהודי אחר? האם צרת אלעזר מישראל פחות מצרת אלעזר בנך אשר אהבת?
הרבי ר' אלימלך התמלא צער וחרטה נוראה, ולאלתר, בלא להיכנס כלל אל ביתו, שב לנדודיו לעוד שנת גלות נוספת תמימה. לכפר ע"י הגלות על 'עוונו' זה שהוקל בעיניו צרת האחר יתיר מבנו…
אהבת ישראל אמתית!
לו נקבל זה עתה על עצמינו, תוכחת משה רבינו, באומרו "איכה אשא לבדי טרחכם משאכם וריבכם", להוקיע את פירוד הלבבות מתוכינו, ולהרבות אהבה ואחווה ושלום ורעות בינינו, בהכי נזכה לקץ גאולתנו ולפדות נפשינו, ובמהרה דידן נזכה ל'תקע בשופר גדול לחרותינו ושא נס לקבץ גליותינו' במהרה בימינו אמן.
(מתוך שיחת גאב"ד 'חרדים' שליט"א)