סיפר נאמן ביתו ויד ימינו רבות בשנים, הג"ר יצחק מורסיא שליט"א ראש כולל 'דברי חזקיהו' (בתוך שיחה עם הרב יעקב הייזלר שליט"א, התפרסמה ב'המבשר')
"היה זה בט' ניסן תשמ"ג, תשעה ימים טרם פטירתו, כשרבי מאיר כבר היה מאוד חלש. הגיע בנו של הרב וואזנר זצ"ל בדחיפות בשליחות אביו, כשהוא מוסר שם של אשה שלא התעוררה מההרדמה לאחר הניתוח, בציינו שאביו ביקש שהרב יעורר אותה.
"בתחילה ניסה רבי מאיר להתחמק באמרו כי פעם היו לו כוחות אך היום הוא כבר נחלש מאוד. אך בנו של הרב וואזנר המשיך להפציר ואמר שאביו ביקש שיעוררה וחייבים להתפלל עבורה.
"כשראה שדבריו לא הועילו, ניגש לרבנית ששהתה אז במטבח ודיבר עמה שאולי היא תצליח להשפיע עליו. ואכן הרבנית ניגשה לרבי מאיר והסבירה לו את חשיבות העניין. או אז ביקש רבי מאיר זצ"ל שירשמו את שמה של האשה החולה על גבי פתק ויתנו לו.
"שמה של האשה היה 'דבורה'. אני זוכר איך שרבי מאיר הניח את ראשו בין שתי ידיו, שם את הפתק על השולחן והעמיק בקריאתו במשך דקות ארוכות. לפתע התעורר וקרא בקול גדול: 'עורי עורי דבורה, עורי עורי דברי שיר', כלשון הפסוק בשירת דבורה אשת לפידות.
"זכורני שבנו של הרב וואזנר הביט אז על שעונו, כנראה לבדוק אם הברכה תצליח והיא תתעורר באותה שעה בדיוק שבה אמר את הפסוק.
"אני לא שמעתי עד היום מה היה בהמשך עם אותה אשה, אך אין לי ספק שברכותיו לא שבו ריקם. מה שרציתי לספר במעשה זה, הוא על הערצתו של הרב וואזנר זצ"ל את רבי מאיר זצ"ל, ועל כך שהאמין ללא סייג בכח תפילותיו וישועותיו.