ואת בגדי השרד ואת בגדי הקדש לאהרן הכהן ואת בגדי בניו לכהן (שמות לא י)
הרבנית מרת בתיה קרליץ ע"ה, היתה קונה את כובעי בעלה הגאון רבי נחום מאיר זצ"ל בחנות הכובעים הנודעת של 'פסח' בתל אביב. היא סיפרה, כי פעם אחת שאל אותה 'פסח', היכן אחיה, רבינו החזון איש, קונה את כובעיו – "אני רוצה לבוא אליו הביתה ולתת לו כובע במתנה", אמר.
"אינני יודעת" – השיבה, "כשאזדמן לביתו אשאל אותו".
כששאלה את החזון איש על כך, השיב לה: "את כובעי זה קניתי לחתונה שלי"… (נר לשולחן שבת)
*
סיפר לי הרה"ג… היה זה לפני כשישים שנה, בהיותי תלמיד ישיבת 'קול תורה'. אני ועוד חבר היינו היחידים בין תלמידי השיעור בעלי מגבעת.
אחרי השיעור, הר"מ שלנו, תלמיד חכם נודע לתהילה, תמיד חבש את הכובע הראשון שראה, לא אחת זה היה הכובע שלי… הוא היה מנסה ללא הצלחה לסדר את הכובע על ראשו, וממהר לעבר תחנת האוטובוס. הייתי רץ אחריו עם כובעו עד לרחוב הפסגה, ומחליף עמו. (נר לשולחן שבת)
*
פעם צעד הגה"צ רבי משה מנדל זצ"ל ברחוב ואתו בתו הקטנה. גוי רומני שיכור שיצא מבית המרזח נטפל אליו והציק לו. חטף את מגבעתו והשליכה לשלולית מרופשת. הילדה רצה מהר, שלתה את הכובע ממי המדמנה והחזירה אותו לאביה כשהוא נוטף לכלוך וזוהמה.
בשעת מעשה שמעה את אביה לוחש לעצמו: "זאל ער זיין א שיינע און ריינע כפרה" – שהוא יהיה 'כפרה' יפה ונקיה.
למחרת פשטה השמועה בעיר שהגוי נמצא מוטל מת באותה שלולית! ('הראה לעניו')
*
פעם התעתד הגאון רבי ברוך בער ליבוביץ זצ"ל לנסוע אל רבן של כל בני הגולה, הגאון רבי חיים עוזר גרודז'ינסקי זצ"ל. הבחורים בישיבה החליטו, שמאחר וכובעו דהוי ובלוי יש לקנות לו כובע חדש. טרחו והשיגו לו כובע חדש מוורשה. כשרבינו חבש אותו, שאל את הבחורים האם הכובע מתאים – שהרי הוא עומד להפגש עם רבי חיים עוזר.
אחר זמן מה חזר רבי ברוך בער לישיבה, הסיר את הכובע והחל ללמוד. תוך כדי הלימוד פתח ספר על הכובע החדש, והכובע נמעך…
סיפר הגאון רבי חיים אברהם פינקוס: "היינו בטוחים שהדבר ארע בשל שקיעותו הידועה בעת לימודו. אחד הבחורים ניגש, לקח את הכובע, סידר אותו והניחו על כסא".
לאחר מכן אמר הגאון רבי זאב אידלמן לרב פינקוס: "חושב אתה שהרבי שם את הגמרא על הכובע מפני שהיה שקוע בלימוד? – לא ולא! בעיני ראיתי, שאחרי שהבחורים התפזרו והוא דימה שאף אחד לא רואה – נטל את הכובע ומעך אותו מעט כדי שלא יראה יפה מדי… הסיבה שהוא הסכים לקבל כובע חדש היתה רק לכבוד התורה של רבי חיים עוזר עמו נפגש". (הרב הדומה למלאך)
*
בזמנו היה יהודי שהסתובב ואסף נדבות כשלראשו מתנוסס כובע המבורג – מגבעת רבנית חשובה. הדבר היה נראה משונה ביותר… בימי השבעה על הגאון רבי זלמן רוטברג, הגיע האיש לנחם וסיפר 'למה כובע'… וכך היה המעשה:
"פעם נכנסתי לבקש צדקה בבית רבי זלמן רוטברג. החל רבי זלמן לדבר עמי, בין השאר העיר לי על כובעי שהיה מרופט, מלוכלך וחסר צורה. אין לי כסף לקנות חדש, אמרתי. תיכף ומיד הלך רבי זלמן לחדר השני, הביא את כובעו ונתן לי אותו". (נר לשולחן שבת)
*
"זכיתי פעם בפורים להיות בביתו של הגאון רבי שמעון שקופ. רבינו ישב מוקף בבחירי תלמידיו ושוחח עמם בלימוד, מעניני דיומא. אמנם ניכר היה שהוא מודאג, משום שבחוץ ירדו גשמים, ודאג אולי לא יבואו עניים שיוכל לארחם על שולחנו בסעודת פורים ולתת להם מתנות לאביונים.
"לפתע אורו עיניו. הוא ראה בחלון את אשרק'ה העני, קם וקרא לו: 'הכנס פנימה, הלא קר בחוץ'.
לאחר שנכנס והתיישב, פנה רבינו למטבח והכין לו בעצמו כוס תה. כשחזר עם התה הבחין שבגדיו של אשרק'ה ספוגים במים. קרא לו לחדר השני, וכששב ראינוהו לבוש בגדי שבת שרבינו נתן לו". (תורה יבקשו מפיהו)
(מתוך גיליון 'נר לשולחן שבת')