בן הדוד שלי פרץ בצחוק מריר: "ר' יהושע", הוא אומר לי, אתה כבר לא מעודכן הרבה זמן על המצב של אמי

יהושע לייבזון

באחד מימות השבוע התפללתי מנחה בשטיבלך, והנה צדה עיני את דמותו של קרוב משפחה רחוק, המבוגר ממני בכמה שנים טובות.

האמת שהקשר בינינו אינו הדוק כל כך, גם פער הגילאים וגם העובדה שמדובר במשפחה גדולה מאוד תרמו לכך שאת בני המשפחה אני פוגש בדרך כלל לחמש דקות, כשהם מגיעים לחתונה של אחד מילדיי לאמירת 'מזל טוב', או כשאני מגיע לחתונה של אחד מילדיהם.

ובכל זאת, קרובי משפחה… כמובן שפרשנו שנינו יחד לקרן זווית, ושוחחנו כמה דקות כשהוא שומר על מרחק של שני מטרים ממני, מעדכנים זה את זה בקורות משפחתו מאז הפעם האחרונה שנפגשנו וגם נזהרים שלא להדביק חלילה זה את זה בנגיף הקורונה.

"מה שלום אמא שלך, קרובת משפחתי, הזקנה המאושפזת במחלקה סיעודית", שאלתי אותו,?….

וכאן החל בן דודי לגולל בפני סיפור מיוחד: הבעיה הגדולה היא שבגלל הקורונה קשה מאוד להיכנס לבקר אותה.

"היו תקופות שלא נתנו לנו בכלל להתקרב אליה", הוא מוסיף, "עכשיו כבר חיסנו את כל השוהים במוסד בו היא מאושפזת, בינתיים רק מנת חיסון אחת, ואני מקווה שאחרי מנת החיסון השנייה כבר ירד הלחץ הגדול. אבל בינתיים זה לא פשוט בכלל.

"כל פעם שאני רוצה לבקר את אמא, זה אומר שאני צריך לעשות קודם בדיקת קורונה, ולהמתין עד שמגיעה התוצאה השלילית, אחרי שאני מקבל תוצאה, שלפעמים מגיעה גם אחרי יומיים, נשאר לי לנצל עד 5 ימים מהבדיקה שאפשר עדיין להיכנס. כשכבר מגיעה התוצאה אני צריך להתקשר עם תוצאות הבדיקה למוסד שבו אמא מאושפזת, ולהירשם לביקור, כשבמעמד ההרשמה אני צריך לשגר להם במייל או בפקס את תוצאות הבדיקה השלילית ולהוכיח שאני אכן לא חולה בקורונה חלילה.

"לפעמים התשובה לבדיקה מגיעה ביום שישי וזה כבר ממש מסובך". אני שומע את סיפורו של בן הדוד, ומתמלא חמלה. מסכנה אמא שלו, היא מאושפזת במצב כזה, והילדים שלה לא יכולים לבקר אותה.

אבל בן הדוד שלי נזעק: "מה זאת אומרת לא מבקרים אותה? בטח שאנחנו מבקרים!!! כל אחד מהאחים מבקר כל שבוע, ויש כאלה יותר מפעם בשבוע ואנחנו בלי עין הרע משפחה עם כמה וכמה אחים…".

איך אתה מצליח כל שבוע להגיע לביקור?", שאלתי אותו.

אבל הוא הסתכל עלי בחוסר הבנה מוחלט: "מה זאת אומרת? כל מה שצריך לעשות אנחנו נעשה כדי לבקר את אמא, לא הבדיקות ולא הבירוקרטיה, שום דבר לא ירתיע אותנו. אנחנו כולם מחויבים לזה במאת האחוזים, וכולנו מצליחים לבקר כל שבוע בסייעתא דשמיא. עכשיו כבר ממש התפעלתי… "תשמע", אמרתי לקרוב משפחתי הצדיק שלי, "אני מקנא באמא שלך. היא רואה את המאמצים האדירים שאתם עושים כדי לבקר אותה, היא יודעת אילו מחירים משמעותיים אתם משלמים למענה. זה בטח נותן לה המון המון נחת כשהיא רואה כמה הילדים שלה אוהבים אותה…".

בן הדוד שלי פרץ בצחוק מריר: "ר' יהושע", הוא אומר לי, אתה כבר לא מעודכן הרבה זמן על המצב של אמי, "אמא שוכבת במחלקה לתשושי נפש", הוא מסביר, היא כבר לא כל כך מתקשרת עם הסביבה, אמא שלי לא יודעת בכלל מי מגיע וכמה פעמים הוא מגיע. היא מנותקת מהסביבה באופן כמעט מוחלט, אין לה שמץ של מושג שבחוץ יש קורונה ושאי אפשר לבקר אותה בלי לעבור קודם שבעת מדורי גיהינום…".

כשנפרדנו לשלום, הייתי מסוחרר…

אמא שלו בכלל לא יודעת, היא לא מעריכה את כל מה שהוא עושה עבורה, היא לא מבינה איזה מחיר כבד הוא משלם למענה, ובכל זאת הוא מתייצב כל שבוע ויהי מה. הוא לא מחשב חשבונות ולא עושה לעצמו הנחות. כל שבוע הוא מבקר, בלי חכמות.

אחרי שהרהרתי בזה, הגעתי לתובנה חשובה מאוד: אם אתה ירא שמים ומבין מהו הציווי כבד את אביך ואת אמך, וכשאתה יודע להעריך כמה ההורים שלך השקיעו עבורך, אתה תעשה למענו את הכל, בלי לצפות לתמורה, בלי לחשוב אם הוא יעריך את מה שעשית ואם הוא ידע כמה השקעת.

אנחנו צריכים ללמוד מזה גם לאהבת ה', ולאהבת התורה. לא לבדוק מה אנחנו מרוויחים מכל דבר ומה אנחנו מפסידים, לא לחפש איפה זה משתלם יותר להשקיע ואיפה פחות, אלא פשוט להתמסר, בכל הכח, בלי חשבונות, בלי שיקולים כאלו ואחרים, פשוט לתת את הכל, ומי שמתמסר ככה לתורה הקדושה, חזקה עליו שאכן ינחל הצלחה בכל אשר יפנה, ויעשה חיל בלימודו בסייעתא דשמיא.