ההערכה לדברים רוחניים ובעיקר לתורה הקדושה, אינה רק מעלה נוספת הנובעת מהכרה בזכות שלנו לעסוק בה, אלא היא חלק מהותי מהעיסוק בתורה.
בסיום שירת האזינו, מוסיפה התורה כמה פסוקים ואומרת: "כִּי לֹא דָבָר רֵק הוּא מִכֶּם כִּי הוּא חַיֵּיכֶם וּבַדָּבָר הַזֶּה תַּאֲרִיכוּ יָמִים עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים אֶת הַיַּרְדֵּן שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ: (לב, מז).
מה הכוונה במילים "כי לא דבר ריק הוא מכם, כי הוא חייכם"?
הפשט הוא, הסביר הגאון רבי גדליה שארר זצ"ל, מגדולי מרביצי התורה והמוסר בארצות-הברית. כל אות ואות בתורה, כל פסיק ותג, מלאים בחיות ובעומק ויכולים להציף את לב האדם בהמון תוכן – היפך הריקנות.
כשמייחסים את הערך האמיתי לתורה, כפועל יוצא מכך – היא נוסכת תוכן רוחני בכל החיים עצמם, עד שאלו נהפכים מחיים גשמיים למלאי משמעות ורוחניות.
שמעתי מהגאון הצדיק רבי חיים וואלקין שליט"א, משגיח ישיבת 'עטרת ישראל', מעשה נפלא: פעם פגשו כמה אנשים את מרן הגאון רבי ברוך בער ליבוביץ זצ"ל, ראש ישיבת קמניץ ובעל ה'ברכת שמואל', וחפצו לשוחח עימו בעניינים העומדים על הפרק. בתחילה נענה להם, אך השיחה התארכה יתר על המידה והוא פנה ואמר להם: "במטותא מכם, אני מוכרח כעת לסיים את שיחתינו, כי יש אנשים שממתינים לי"…
בסמוך עמד אחד מתלמידיו של רבי ברוך בער, והוא שם לב כי לאחר אמירה זו נכנס רבי ברוך בער לחדרו, ולמד שם כמה שעות רצופות. הוא הרהיב עוז, ושאל את רבו בהזדמנות: "ראיתי שראש הישיבה נכנס לאחר השיחה היא ללמוד בחדרו. לאלו אנשים התכווין הרב?"
"אה, התכוונתי לאביי ורבא" – השיב רבי ברוך בער בכנות ובפשטות.
ורבי חיים הסביר במתיקות: רבי ברוך בער לא אמר זאת סתם במין עליצות או בדיחות הדעת. הוא היה לומד תמיד בכזו חיות, ובכזו צורה מוחשית, שהוא אכן חי את אביי ורבא, והרגיש באמת ובתמים כי הם ממתינים לו שיבוא ללמוד ולהתעמק בדבריהם…
הגאון רבי משה מרדכי שולזינגר זצ"ל, בעל 'משמר הלוי', סיפר כי שמע מהגאון רבי שלמה נח קרול זצ"ל, רב המושב 'חמד' וממייסדי ארגון הפעילים, שהוא פעם פנה אל מרן הגאון רבי חיים שמואלביץ זצ"ל, ראש ישיבת מיר, ודיבר על ליבו שיצטרף למאבק החשוב שניהלו 'הפעילים' נגד העברה על הדת בארץ הקודש.
הרב קרול האריך לתאר את הצורך הנואש, ואת השמדות הנוראים שנעשים על ידי גורמים רבים, ולמשמע דבריו התרגש רבי חיים עד כדי דמעות. הרב קרול היה בטוח שהצליח לשכנעו ולרתום אותו לפעול בענין, אך רבי חיים מחה את עיניו ואמר לו: "אמנם הצלחת לפעול אצלי התרגשות – אבל את הגמרא לא אסגור בשום אופן בשביל זה"…
אמנם, יש להדגיש, לפעמים קורה שגדולי ישראל רואים נחיצות לסגור את הגמרא, בשביל מצוה דרבים שאינה יכולה ליעשות על ידי אחרים, אבל באופן כללי צריך לדעת שאין דבר חשוב מהגמרא. זה מה שרבי חיים אמר.
ידידי הגאון רבי משה יעקב בולק שליט"א סיפר לי, כי כשלמד בישיבת מיר, ישבו במרחק לא רב ממנו שני גאוני וגדולי ירושלים: רבי משה יהושע לנדא זצ"ל, ויבדל לחיים טובים רבי מנדל אטיק שליט"א – ולמדו בחברותא. מדי פעם הזדמן לו לשמוע את שיגם ושיחם של שני תלמידי החכמים הללו.
באחת מן הפעמים, הגיע יהודי וביקש מרבי מנדל שייאות לשמש כסנדק בברית שהוא עומד לערוך לבנו. רבי מנדל התלבט אם לצאת מה'סדר' כדי לשמש כסנדק – הרי זאת זכות עצומה, שימול ילד יהודי על ברכיו. אבל רבי משה יהושע אמר לו בפליאה: "וכי אין לך מה לעשות? הלוא אם תתחיל כעת עם כיבודים אתה לא תגמור… בגילנו צריך לנצל כל רגע ורגע ללימוד"…
"אתה צודק", נענה רבי מנדל בהתעוררות, והשיב בשלילה להצעה: "אני עסוק, ואיני יכול להגיע לברית"…
רבי מרדכי גיפטר מוזיל דמעות בדרך לחופת נכדו
כשאדם חס על זמנו ומנצלו כראוי, משפיע הדבר על כל הסובבים. הגאון רבי משה פרידמן שליט"א, ראש כולל במוסדות ויז'ניץ, סיפר לי כי פעם התגלע דין תורה סבוך בין שני צדדים, ואחד מבעלי הדינים היה אדם נכבד מאד ובעל השפעה, עד שכל הדיינים שהתבקשו להתערב סרבו להיכנס לענין, ומשכו את ידיהם. רק הגאון הקדוש האדמו"ר בעל ה'שפת אמת' מגור זצ"ל הסכים להיכנס לעובי הקורה ולדון בדין תורה זה.
והנה, מיד כאשר נכנסו הצדדים לביתו – כמעט קט יצאו ממנו, כשבעל הדין הנכבד הסכים לעשות פשרה. כשנשאל אחר כך מה שינה את דעתו בכזו מהירות, השיב ואמר: "נכנסתי לחדרו של ה'שפת אמת', וראיתי בחוש כמה יקר לו כל רגע ורגע מימי חייו. הוא ישב עם עינים נעוצות בספר, רק הרים את ראשו לשמוע את טענותינו, ושוב ברגע שסיימתי עד שבעל הדין השני החל לומר את דברו – שוב נעץ עינים בספר לעוד רגע קט… מה אעשה, לא מלאני ליבי לדון לפניו בענייני לגזול לו זמן יקר מפז"…
שמעתי שהרב הגאון רבי רפאל ולדשיין שליט"א, אחיינו של מרן הגאון רבי חיים שמואלביץ זצ"ל, ראש ישיבת מיר, סיפר כי בבחרותו ביקש מדודו הגדול רבי חיים שילמד עימו תקופה קצרה, ורבי חיים נענה והסכים לקבוע שעת לימוד יחדיו. אבל הוא התנה בתוקף דבר אחד: "שעה זה שישים דקות שכל דקה הינה שישים שניות לא פחות, מהרגע שהיא מתחילה ועד שהיא מסתיימת! בלי תירוצים, בלי קולות ובלי הנחות"…
וכשמייקרים כך את הזמן, יש גם צד שני למטבע. שמענו על גדולים שכאשר שכחו דבר מה מלימודם, או שנגזל מהם זמן לריק – התאבלו על כך נוראות. כי מי שמעריך את הזמן, יודע מה הוא מפסיד כשזה בטל לחינם, ומצטער כדרך שאנו היינו מצטערים אם היינו מאבדים סכום כסף גדול.
הנה המחשה חריפה לכך, שסיפר הגאון רבי מתתיהו דייטש שליט"א, מרבני שכונת 'רמת שלמה' בירושלים. הוא סיפר מעשה אודות הגאון הגדול בדורו רבי יוסף שאול נתנזון זצ"ל, בעל ה'שואל ומשיב'. לאחר נישואיו קיבל רבי שאול יוסף מחותנו נדוניה גדולה מאד, ומחמת סיבה כלשהי איבד את כל כספו בענין רע. חודש ימים הוא התאמץ בדיני תורה להציל את כספו ולא עלה בידו.
רבי יוסף שאול היה שרוי בצער גדול מכך, והאדמו"ר הראשון לשושלת הקודש בעלזא, בעל ה'שר שלום' זצ"ל, שלח אליו את בנו לנחמו ולחזקו. לפליאתו, אמר לו הגאון: "צערי אינו נובע מחמת הכסף שאבד לי. השם נתן והשם לקח, יהי שם השם מבורך… צערי הוא על דבר אחד ויחיד – על כך שמחמת הטרדה שאפפתני, לא הספקתי בחודש זה את שש מאות דפי הגמרא, שאני רגיל להספיק כל חודש… צער זה אינו נותן מנוח לנפשי!"…
כך היה צערם של גדולי ישראל במקרה של הפסד של דברי תורה. הזמן היה כה יקר להם, כיוון שהם רצו לנצלו ללימוד – ואם חלילה הופסד הלימוד עצמו, הרי על אחת כמה וכמה שיגונם נקב תהומות.
כך למשל סיפר נכדו של הגאון רבי מרדכי גיפטר זצ"ל, כי פעם נסע עם סבו וסבתו לחופת אחד מצאצאיהם, ובדרך יצאה הרבנית לרכוש תכשיט לכלה. בעודם ממתינים במכונית, שם הנכד לב כי מעיניו של סבו זולגות דמעות חמות. הוא נרעש: "למה סבא בוכה?", ורבי מרדכי השיב לו בדמעות: "שכחתי רמב"ם! איני יכול להרגע מכך"…
"אבל למה דווקא עכשיו הסבא בוכה", תמה הנכד, ורבי מרדכי אמר: "כבר מקודם גיליתי את דבר השכחה, אבל עצרתי את רגשותי שלא לצער את הרבנית… אבל עכשיו היא יצאה מהרכב, וכבר אינני מסוגל להתגבר על הצער שיש לי מזה"… נורא!
ידידי הגאון רבי זונדל שטרן שליט"א, רב קהילת 'פרושים' בשכונת רמת שלמה בירושלים, סיפר לי בשם אחד מתלמידיו של מרן הגאון רבי משה פיינשטיין זצ"ל שפעם שוחח עם רבו בלימוד, ובדבריו הזכיר את דברי התוספות בדף פלוני. רבי משה תיקנו שזה בדף אחר, אך לפתע חוורו פניו. הלך התלמיד ובדק, וראה כי אכן הצדק עם רבי משה. כשאלו לאחר מכן מדוע החויר, השיב רבי משה במורא: "חששתי שהתחלתי לשכוח"…
החרדה המוחשית שאנו מרגישים, אם נדמה לנו לרגע כי שכחנו את הארנק באוטובוס – לא היתה חדה ונוקבת כפחדו של רבי משה, כי איבד חלילה ידיעה בתורה! כך מעריכים תורה! כך נותנים "גודל לאלוקינו"!….
בנותן טעם לספר כאן אנקדוטה שתעיד על שורש הערכתו העצומה, של מרן הגאון רבי שלמה זלמן אויערבאך זצ"ל ללימוד התורה:
תלמידו מישיבת 'קול תורה', המשגיח הגאון הצדיק רבי דן סגל שליט"א, סיפר כי שמע ממנו פעם משפט מפליא שאמר ברוב ענוותנותו: "אילו גאון הגאונים רבי עקיבא איגר זצ"ל היה נכנס לשיעור שלי בישיבה, הרי וודאי לא היה מתייחס ברצינות לכזה שיעור… וכי זה נקרא שיעור? וכי אלו נקראים חידושים?!"
"נו", המשיך רבי שלמה זלמן, "בוודאי תמהים אתם – כיצד אני אומר את הדברים בחיוך על שפתיי? הרי לכאורה הייתי אמור להיות שבור מזה שאני חושב כך?!
"אלא אומר לכם: משל למה הדבר דומה? לשני אנשים המגייסים תרומות להחזקת מוסדות תורה. שניהם נשלחו על ידי מוסדות ענק עם אלפי תלמידים שהוצאותיהם כבירות, והם יוצאים למסע אצל נדיבי עם למען שולחיהם.
"אחד מהם החליט שהוא לא טורח לבקר אצל תורמים שאינם בעלי ממון. 'לשם מה לטרוח ולהגיע אליהם', נימק באוזני חברו, 'הסכומים שאני זקוק להם עצומים, ומה שהם יביאו לי ייחשב לפרוטות'.
"חברו חלק עליו מכל וכל. 'דבר ראשון, פרוטה לפרוטה מצטרפת', אמר, 'אבל כיצד אוכל לוותר על האפשרות לזכות את כל תומכי התורה הללו בשותפות בזכות הלימוד?! שותפות לא מתקבלת רק במקרים של אחוזים משמעותיים. גם אם מישהו תרם חלק קטן מאד, הוא כבר שותף! שותפות של גוי בבהמה פוטרת מבכורה, אפילו אם יש לו רק אחוז אחד בבהמה. כל תשעים ותשעת האחוזים הנותרים נפטרים מן הבכורה, כי כשיש למישהו חלק בזה, קטן ככל שיהיה, הוא נחשב לשותף'…
"לכן אני שמח ומאושר בלימוד התורה ובשיעורים שאני זוכה למסור", סיים רבי שלמה זלמן את דברו. "די לי שאני טובל את רגלי בקצה הים הגדול של תורה, הים בו שטו כמוני בכל הדורות תלמידי חכמים גדולים וצדיקים"…
אי אפשר לסכם פרק זה בלא להתייחס לדמותו של ראש ישיבת מיר, מרן הגאון רבי אליעזר יהודה פינקל זצ"ל, ששמו הפך למשל ונמשל של אהבה והערכה לתורה. סיפר לי ידידי המחנך הרב יעקב גינזבורג שליט"א, כי כאשר למד בבחרותו בישיבת מיר, ראה באחד הבקרים את ראש הישיבה רבי אליעזר יהודה שהיה כבר בערוב ימיו, יוצא מהיכל הישיבה לאחר תפילת שחרית ועולה ל'עזרת נשים'. בעודו עטור בטלית ותפילין, הציץ ראש הישיבה מבעד לחרכי הוילונות על בית המדרש, שכבר המה מקול התורה. עיניו ברקו מאושר, ולאחר רגע זלגו מעיניו דמעות התרגשות. דמעות של אושר, דמעות של אהבת תורה.
"המראה הזה הותיר בי רושם עז", סיים התלמיד את סיפורו. "הרי ראש הישיבה כבר כיהן ברמה שנים רבות, ובודאי ראה את המחזה הזה פעמים אין ספור. אך אהבת התורה היוקדת שלו ריגשה אותו בכל פעם מחדש!"…
(מתוך הספר 'אוצרותיהם אמלא')