הרב ישראל ליוש
"מֶה עָשִׂיתִי לְךָ כִּי הִכִּיתָנִי זֶה שָׁלֹשׁ רְגָלִים" (במדבר כ"ב, כ"ח)
רש"י מבאר שהוא רמז לו בזה: 'אתה מבקש לעקור אומה החוגגת שלש רגלים בשנה!', מדבריו נראה שקיום מצוות שלש רגלים עמד לזכות עם ישראל להגן עליהן מפני קללותיו של בלעם. ואילו בפסוק הקודם הביא רש"י מדרש אגדה שעמידת המלאך בשלושה מקומות, רמזה לו על האבות הקדושים שהם יגנו על עם ישראל.
לכאורה – שואל הגאון רבי יצחק פנחס גולדווסר שליט"א בספרו מי זהב – הדברים נראים כעין סתירה, מה הגן על ישראל מפני קללותיו של בלעם, העובדה שהם חוגגים שלש רגלים, או האבות הקדושים?
עוד הוא שואל: מה יש במצוות שלוש רגלים יותר מכל שאר מצוות התורה, שדווקא היא בכוחה להגן על עם ישראל?
הרב גולדווסר מאריך בספרו ליישב את הדברים, נביא כאן את תמצית הדברים בקצרה.
'זכות האבות' – אומר הרב גולדווסר – אין הכוונה רק שזכותם של האבות עומדת לבנים, אלא 'זכות אבות' פירושה שהליכותיהם של האבות, ודרך הישר שהם דבקו בה, הושרשו בבנים. אברהם, יצחק ויעקב – כל אחד בדרכו – דבק במידה אחרת (כפי שיבואר בהמשך) ואת המדות הללו ינקנו אנו הבנים, והם הפכו לטבע המוטבע בבשרינו ודמינו.
הטור (או"ח סי' תי"ז) מביא בשם אחיו הרב יהודה שהמועדים נתקנו כנגד האבות: פסח כנגד אברהם, שבועות כנגד יצחק, וסוכות כנגד יעקב. אברהם אבינו השריש בבניו אמונה בבורא העולם, וגם בפסח התחזקה האמונה ע"י ניסי יציאת מצרים. יצחק הנחיל לבניו יראת שמיים, והוא כנגד חג השבועות בו קיבלנו תורה, ותקעו אז בשופר מאיילו של יצחק. יעקב לימד את בניו את יסוד ההשגחה – שהעולם מונהג ומושגח ע"י הקב"ה, וגם בסוכות חווה עם ישראל את ענין ההשגחה ע"י חזרתם של ענני הכבוד.
מעתה נבין את הקשר בין שלושת הרגלים לאבות הקדושים, אומר המלאך לבלעם הרשע: אתה מבקש לעקור אומה החוגגת שלוש רגלים ומחזקת עי"ז את זכות האבות המושרשת בהם, לא תוכל לעשות זאת, כי השורשים חזקים וקשים לקציצה.
והיא – האמונה האיתנה שינקנו מאבותינו ומאבות אבותינו, עמדה לעמנו בכל דור ודור. ספגנו מהלומות מאויבים שניסו לכלות את גופנו, נגזרו עלינו גזירות ע"י צוררים שהתיימרו להשבית את רוחנו, ובכל זאת, נשארנו איתנים בדרכנו.
ספור של אמונה וגבורה והצלה בדרך נס, מספר הרב יצחק זילבר זצ"ל בספרו 'להישאר יהודי', אותו שמע מכלי ראשון מאחד מגיבורי הספור – הרב טוביה גולדשטיין.
היה זה בשנת תש"א, מספר בחורי ישיבה נקלעו תוך כדי מנוסתם למחנה עבודה מקומי, בחורים אלו למדו תחילה בברנוביץ אצל הגאון רבי אלחנן וסרמן זצ"ל, ולאחר מכן בקמניץ אצל הגאון רבי ברוך בער ליבוביץ זצ"ל.
העבודה שהיתה מוטלת עליהם לעשות היא 'סחיבת קרשים'. בימות החול עשו את עבודתם בנאמנות, אך כאשר הגיעה השבת הם נתקלו בבעיה: הרי אסור לטלטל! וכיצד יסחבו את הקרשים?. ביודעם היטב הלכות שבת החליטו כי כאשר יגיע לידם קרש קטן שראוי למשא אדם אחד, יישאו אותו שני אנשים, ובכך אין זה מלאכה גמורה, ואין בזה חילול שבת גמור. ואם יהיה זה קרש גדול הראוי למשא שני בני אדם, הם יעבירו אותו כל פעם פחות מארבע אמות, ואף זו עצה להינצל מעשיית מלאכה גמורה. כך הם עשו במשך כל השבת, אך הם לא ידעו כי במגדל הפיקוח היה מי שצפה עליהם וראה את צורת עבודתם המוזרה בעיניו.
בסיומו של יום עבודה קשה ומפרך, הבחורים התכוננו ללכת לחדר האוכל כדי להשקיט את רעבונם במעט לחם ומים – המוצרים היחידים שלא היה בהם חשש מאכלות אסורות. והנה עוצרים אותם השומרים ומפנים אותם לחדר ההנהלה של המחנה. 'האנשים הללו' – אמרו השומרים – 'נותרו בחיים רק בזכותנו, את קרוביהם מן הסתם כבר רצחו הנאצים, הענקנו להם מגורים ועבודה, והנה הם משלמים לנו בכפיות טובה ממדרגה ראשונה. רואים אתם את הקרשים הקטנים הללו?! בעבורם הם גדולים מדי. הם עוצרים כל שלושה צעדים תוך כדי העבודה, זו חבלה באיכות העבודה!'
מיד החליטו אנשי ההנהלה להעמידם לדין באשמת חבלה בעבודה. המשפט נמשך ומרט את עצביהם של הבחורים, או אז קם אחד הבחורים, שכבר לא יכול היה עוד להתאפק וצעק: 'אנחנו דתיים! ועבדנו כך כדי להקטין את חטא המלאכה בשבת!'
כוונת הבחור היתה טובה, הוא חשב שבכך הוא ייקל את המצב, אך המנהל התפרץ: 'את מי אתם חושבים לרמות? מכיר אני את דתכם! משה רבכם לא היה טיפש כדי להורות דברי שטות כאלו, אתם שקרנים!.
הכל היה נראה אבוד, מצב המשפט נעשה עתה חמור עוד יותר, תקוות הבחורים כמעט ונמוגה, והנה לפתע הגיעו למחנה ששה אנשים, היו אלו אנשי ההנהלה ממוסקבה. הביקור הזה היה ממש לא צפוי, בדרך כלל הם היו מגיעים בשעות הצהריים, ובדיוק היום הם הגיעו בערב.
אחד המבקרים מאנשי ההנהלה קרא לאחד הבחורים הצידה, כביכול כדי לברר פרטים אודות המקרה, ובשקט, שאיש לא ישמע אמר לו באידיש: 'אגוטע וואך' (שבוע טוב). הבחור הביט בו בהלם, ועוד טרם התאושש, אמר לו האורח: 'גם אני יהודי! היכן למדתם?' וכאשר שמע שהם למדו בקמניץ אצל רבי ברוך בער, החל לספר ספור מדהים:
'אמי ילידת סלוצק, היא מאוד לא היתה מרוצה – בלשון המעטה – מעבודתי בנ.ק.וו.ד., 'דינך שתישרף בגיהינום' – היא היתה אומרת לי – 'אנא ממך! עשה פעם מעשה טוב ליהודי שומר מצוות'. עד היום לא הזדמן לי למלאות את בקשתה, כנראה כעת הגיע הזמן, לא בכדי מכוניתנו התקלקלה באמצע הדרך ונקלענו לכאן בשעת ערב מאוחרת כל כך, כנראה שיד האלוקים כיוונה אותי לכאן, ספר לי מה הענין ואשתדל לעזור!'.
לאחר ששמע את כל הספור פנה האורח אל מנהל המחנה וביקש ממנו: "התרשה לי לערוך את המשפט בעצמי?" כמובן שהוא הסכים, ומעתה עבר המשפט לניהולו של האורח.
מתי הובאו האסירים למחנה? שאל, 'ביום שלישי' – ענו השמורים.
ואין הם עבדו? – מצוין!
וביום רביעי? – המשיך האורח לחקור, 'גם ביום רביעי הם עבדו מצוין' – ענו השומרים – 'ולא זאת בלבד אלא שביום חמישי ארעה לנו איזו תקלה, והם פשוט הצילו את המצב'.
'אם כן' – פסק השופט האורח – 'ברור שלא מדובר כאן בחבלת עבודה מכוונת, יתכן שהם נחלשו, לכן, יש להמשיך במעקב במשך שלושה ימים, בימים ראשון שני ושלישי אם הם יעצרו בכל שלושה צעדים – הרי זו חבלת עבודה ויש לדון אותם בכל חומרת הדין. אך אם הם יעבדו בצורה סבירה – יש להוסיף למנת האוכל היומית שלהם מאתיים גרם לחם…'
היה זה ביום י"ב בתמוז, ומני אז נהגו הבחורים הניצולים לחגוג מידי שנה את היום הזה כיום הצלתם.