אני רוצה לפתוח בסיפור נפלא, אותו שמעתי מיהודי צדיק וישיש בשם הרב אהרן הררי רפול זצ"ל לפני שנים רבות. פגשתי את רבי אהרן בנתניה, ואבי מורי (שליט"א) זצוק"ל עימו שהיתי בעיר, האיץ בי לגשת אליו, כדי לנסות לשמוע ממנו פניני חכמה ודעת, הנהגה טובה או 'מעשה רב'.
רבי אהרן זכה להיות מבאי ביתו וממשמשיו של ה'סבא קדישא', הגאון הקדוש רבי שלמה אליעזר אלפנדרי זצ"ל, שהאריך ימים למעלה מגיל מאה, ובילדותו עוד זכה לחזות בזיו פניו של מרנא רבי עקיבא איגר זיע"א. חכמי דורו חרדו מעוצם היקף ידיעת התורה שלו, מגדלות צדקותו ומקדושתו המופלאה.
בידיעתו המופלגת בתורת הנסתר שימש כרבם של המקובלים, אך יחד עם זאת נודע בגדלותו גם בנגלה, והיה מגדולי מנהיגי היהדות התורתית בארץ ישראל לפני כמאה שנה. הוא היה אחד מגדולי המשיבים בהלכה, ומתשובותיו זכה עולם ההלכה לספרים הנודעים "שאלות ותשובות סבא קדישא".
רבי אהרן סיפר לי סיפור נפלא, שהמסר שלו נוקב ואקטואלי במיוחד, ונצרך ליישום בכל עת וזמן:
ל'סבא קדישא' היו שני תלמידים קרובים ששמשוהו בנאמנות. האחד היה רבי אהרן פישר זצ"ל, אבי משפחת פישר הנודעת בבניה הגאונים: רבי מאיר צבי זצ"ל מרבני שכונת 'הר נוף', ורבי ישראל יעקב זצ"ל – ראב"ד ה'עדה החרדית', ויבדלו לחיים רבי משה אליעזר רבה של שכונת 'בתי ברוידא' בירושלים, ורבי שלמה פישר, ראש ישיבת 'איתרי'.
רבי אהרן היה ממוצא גרמני ודייקן גדול. התלמיד השני היה רבי אשר זעליג מרגליות זצ"ל, שהיה ממוצא פולני, ובטבעו מעשי מאוד. לימים נודע רבי אשר זעליג כמקובל גדול. שני התלמידים זכו ללמוד בקביעות עם ה'סבא קדישא', כשידידות אמיצה שוררת ביניהם.
ה'סבא קדישא' היה עני ואביון וחי בדחקות מרובה, אך לא רצה בשום אופן ליהנות מממון אחרים. שני תלמידיו הקרובים חשבו כל העת, כיצד יצליחו לגרום לרבם הקדוש ליהנות מנכסיהם. הן כבר אמרו חז"ל (כתבות קיא, ב): "המהנה תלמידי חכמים מנכסיו, מעלה עליו הכתוב כאלו מדבק בשכינה".
ויהי היום, קרא ה'סבא קדישא' לתלמידו רבי אהרן פישר, ובקש ממנו שיואיל לקנות עבורו קילו עגבניות. כמצוות רבו, מיהר רבי אהרן לשוק, וקנה קילו עגבניות בחמש פרוטות.
כעבור שבוע, ביקש ה'סבא קדישא' מתלמידו השני, רבי אשר זעליג מרגליות, שילך לקנות בעבורו קילו עגבניות. רבי אשר זעליג, שהיה מתחכם מאד, ניצל את ההזדמנות שנקרתה לידו ליהנות את הצדיק מנכסיו.
כשהגיע אל דוכן הירקות, פנה אל המוכר וביקש ממנו: "אני צריך לקנות קילו עגבניות עבור הרב אלפנדרי. אתן לך כעת חצי פרוטה במתנה, ולאחר מכן תמכור לי קילו עגבניות בארבע וחצי פרוטות; על ידי כך אזכה שהצדיק יהנה מכספי". המוכר הסכים לכך בחפץ לב, וכך היה.
בבואו לפני ה'סבא קדישא', אמר לו רבי אשר זעליג כי העגבניות עלו לו סך ארבע וחצי פרוטות, וה'סבא קדישא' סבר וקיבל.
כעבור דקות אחדות, הגיע כמדי יום התלמיד רבי אהרן פישר ללימוד הקבוע. כשראהו ה'סבא קדישא', החל לגעור בו: "מדוע כבודו בטלן? מדוע כבודו בטלן? החבר שלך קנה בארבע וחצי פרוטות, ואלו אתה בחמש פרוטות. למה לא להיות סוחר? למה להיות בטלן?!"…
יהודי בר דעת יודע, שכאשר צדיק מוכיח – פשוט שותקים! מקבלים את התוכחה כמות שהיא. בדיוק כך נהג רבי אהרן לפני רבו: הוא קבל את התוכחה בהכנעה גמורה. אולי בפליאה, אך בדומיה מוחלטת.
כשנחה דעתו של ה'סבא קדישא', שאל רבי אהרן את רבו: "ילמדנו רבנו – כיצד יתכן שהרב גער על חצי פרוטה? הרי עוון הכעס חמור הוא מאד, וודאי היתה לרבי סיבה טובה לגערתו, ואני חפץ לדעתה".
למשמע השאלה, נשפכה נהרה של פני הצדיק. היה נראה כי המתין לכך. הוא פנה לתלמידו ואמר: "וכי הינך באמת סבור שהתכוונתי לצעוק עליך על כך ששילמת חצי פרוטה יותר מחברך?! הלא רואה אתה את החיוך שלא מש מפני. ראה", אמר והחווה על פניו הקדושות, "אינני כועס כלל!" .
"חפצתי ללמדך", באר ה'סבא קדישא', "יסוד גדול לחיים – אסור לו לאדם להיות בטלן! על ידי בטלנות, אדם יכול להפסיד את הרגעים הכי יפים בחיים. כאשר קנית בסכום גדול מדי, הבנתי שהנך חי ביותר מדי תמימות…"
"נכון שבענייני דעלמא לא צריכים להיות סוחר", סיים הצדיק, "אבל לרמז לך באתי, שעל ענייני דשמיא – אדם צריך להיות סוחר! אם יש לך הזדמנות להרוויח, אסור לך בשום פנים ואופן להפסיד זאת בידים!…"
נפלא ביותר!
על האדם להשכיל ולדעת, שאת הגדלות בונים רגעים קטנים, כשם שגם מגדל ענק קומה, נבנה מגרגרי חול זעירים ומלבנים קטנות. גם ניצול של הרגעים הנכונים בצורה הנכונה, היא הדרך הבטוחה אל הפסגה. זה סודה של הגדלות!
"מצוה הבאה לידך אל תחמיצנה"
את המעלה הזו, של ניצול רגעים יקרים לעשיית רצון השם, נוכחתי פעם לראות במוחש אצל מרן ראש הישיבה הגראי"ל שטיינמן זצ"ל, במעשה בו הוא לימד אותנו כי כאשר קיים רגע גדול לעשות רצון השם – יש לרוץ ולתפסו בשתי ידים, בלי חשבונות, בלי שהות ועיכובים, בבחינת 'מצוה הבאה לידך אל תחמיצנה'.
היה זה באחת ההזדמנויות בהן עליתי למעונו של הרב שטיינמן, לשאול בעצת איש האלוקים. למותר לציין את התחושה העילאית ומעוררת ההשראה, של קדושה ורוממות מיוחדת שחשתי במחיצתו, כמו בכל פעם שזכינו בתוך כל הבאים להכנס 'לפני ולפנים', לדרוך על מפתן דלת ביתו.
קיטונם הצר והדל, על כל כליו וחפציו, כל פינה וזווית שבו – זעקו את השקפת עולמם הנוקבת והמעשית של בעלי הבית הקדוש הזה, ראש הישיבה וזוגתו הצדקנית. הם חיו כאן בתחושה מתמדת שזה פרוזדור! וכי העולם הזה הוא רק היכי תמצי כדי להכנס לטרקלין. הכל זמני. הכל חולף.
כשנכנסתי אל הבית, ראש הישיבה בדיוק שב לביתו לאחר מסירת שיעורו היומי בישיבת פוניבז' לצעירים. עוד לפני שהספיק לנוח מעט מעמל הדרך או לטעום דבר מה, הופיע הגאון רבי דוד שמידל שליט"א, ראש ארגון 'אתרא קדישא', שקם במטרה להגן על בתי הקברות בארץ הקודש מסכנת הריסה.
רבי דוד נכנס לבית וניגש הישר לחדר הפנימי בו ישב הרב שטיינמן. הרב שוחח עמו דקות ספורות, כשבסיומן יצא רבי דוד מהבית. דקה קצרה לאחר מכן, אני מבחין בראש הישיבה לובש שוב את הכובע והחליפה אותם פשט זה עתה, ומתכונן לצאת מן הבית. ביציאתו, התנצל בפני הממתינים על כך שהוא נאלץ לצאת כעת.
הוא ירד בגרם המדרגות, נעמד בצד המדרכה והמתין בפשטות ובענווה לרכב שיבוא לקחתו למקום חפצו.
הרבנית פנתה אלי ואמרה לי: "אוי! הוא עדיין לא טעם כלום! להיכן הוא יוצא?!"
ירדתי למטה גם אני ונסיתי לומר זאת לרב. הוא השיב לי בחיוך ובנועם: "זה הענין שלי… מה רצונך בינתיים לשאול?…"
מאוחר יותר התברר, שנודע לרב שמידל על חפירת קברי קדמונים במקום מסויים, והוא בא להודיע לראש הישיבה כי לדעתו, אם הוא יבוא כעת למקום החילול למחות בעובדים, הדבר יכול להביא לעצירת העבודות.
מבלי כל שהות או עיכוב של רגע, התכונן הרב לצאת ולהגיע למקום החפירה. אולם בזמן בו המתין לרכב מתחת לבית, הגיע שליח נוסף להודיע שהעבודות יתחדשו רק מחר. ראש הישיבה סב בפשטות על עמדו, עלה חזרה לבית והחל בקבלת הקהל…
למדתי מהנהגתו של מרן ראש הישיבה זצ"ל את המושג של ניצול רגעים. כאשר על הפרק עומדת עשיית רצון השם – אין חשבונות של גיל, של מאמץ, של אי נוחות. לא משתהים רגע, חבל לפספס רגעים יקרים!
בכל יום אנו אומרים 'שירת הים' בתפילת שחרית. ההרגל ו'המלומדה' גורמים לבני אדם שלא ירגישו ולא יבחינו איזה כח עצום הם יכולים להפעיל דבר יום ביומו, על ידי אמירת 'שירת הים' מתוך נעימה ושמחה.
הרי אמרו חז"ל: "כל האומר שירת הים בשמחה גדולה ובנעימה – מוחלין לו על כל עוונותיו"! (הובא במדרש תהלים יח). כיצד מגיעה ה'שמחה גדולה'? כיצד תבוא ה'נעימה'?
התשובה היא: על ידי התבוננות והכנה נכונה על שירת הים! כשמרגישים ומבינים את עומק הדברים, על ידי שמחיים בקרבנו את עוצם הנס שאירע בקריעת ים סוף, את גודל ההצלה והקרבה שחוו ישראל מהקדוש ברוך הוא כשעמדו על הים – אז בנקל מתמלא הלב אהבה ותחושת הכרת הטוב לקדוש ברוך הוא, וכך יוכל האדם לומר את השירה 'בשמחה גדולה ובנעימה'. אך כאמור, זה דורש הכנה והתבוננות.
רוב בני האדם אינם מכירים בערך השירה. הרי זו 'בטלנות' שאין למעלה הימנה! מדובר בהזדמנות על בסיס יומיומי להשיג נצח, להטהר, להתקדש ולהתחטא מכל העוונות, ועל ידי כך להתקרב לבורא עולם, וזוהי הרי תכלית עבודת השם – להתקרב לקדוש ברוך הוא.
אולם, "אדם ביקר ולא יבין נמשל כבהמות נדמו". אדם מתעצל מלהפעיל את ה'דעת', ואינו פוקח את העיניים להשכיל ולהתבונן סביבו; לראות כיצד לנצל את ההזדמנויות הנדירות שנקרות לפתחו, שעל ידן ניתן להתעלות ולהתרומם ולהרוויח נצח נצחים.
(מתוך הספר 'אוצרותיהם אמלא')