כאשר זכה הגאון רבי משה שמואל שפירא זצ"ל, ראש ישיבת 'באר יעקב', להוציא לאור את חידושי תורתו, שררה בביתו התרגשות רבה. ערמות ערמות של ארגזים טריים נחו בפינת הבית, מדיפים ריח חזק ומשכר של ספרים חדשים. הרב עמד שם נרגש כולו. בהתרגשות עצומה הוציא את הספר הראשון מהארגז, בירך שהחיינו בכוונה גדולה (עיין ב'שערי תשובה' או"ח, סי' רכג) אם מברך בשם ומלכות). ואז, מיד אחרי שסיים את הברכה, עוד לפני שפתח את הספר לעיין בו, אמר: "נו, איפה הרבנית? צריך להראות לה את זה"…
בני הבית עמדו נרגשים ומתוחים. הכל רצו לעיין בספר החדש, לקרוא את העמודים הראשונים, לדפדף בין דפי הספר שאך זה יצא ממכבש הדפוס – אולם הרב אינו פותח את הספר. אוחז הוא בידו את ספרו החדש, מקרבו אל לבו, אולם מתאפק ולא מעיין בו, הן הרבנית עדיין לא הגיעה! רק כאשר התקרבה הרבנית, החיש את צעדיו, ניגש אליה ויחד פתחו את הספר החדש. חידושי תורתו הם, אולם הרבנית היא הראשונה שצריכה לראות את הספר!
כך היה מנהגו בכל פעם. עם כל ספר וספר שיצא, היה מתמלא בהתרגשות גדולה, אולם את הספר לא היה פותח כי אם בנוכחותה של הרבנית!
"בלעדי הרבנית לא הייתי יכול לכתוב במנוחת הנפש את הספרים", היה אומר בכל הזדמנות. "כלום אין זה מן הראוי שתהיה היא הראשונה שתראה את הספר החדש?!…"
(להתעדן באהבתך)