הרב בנימין גולד
"אָדָם כִּי יִהְיֶה בְעוֹר בְּשָׂרוֹ שְׂאֵת אוֹ סַפַּחַת" (ויקרא י"ג, ב')
"מידותיו של הקב"ה אינן כמידות בשר ודם. מלך בשר ודם, אם חטא עבדו כנגדו, מביא כבלים וכובל אותו, מביא רצועות ומכה בו, אבל הקב"ה אינו כן, אלא מגופו של אדם הוא רודה אותו שנאמר: 'ואדם כי יהי בעור בשרו שאת או ספחת"' (תנחומא תזריע ח).
דברי המדרש צריכים באור. וכי מה קל יותר? עונש המלקות או הכבלים, או עונש הצרעת המופיעה בגופו של האדם ומצערת אותו צער רב?
הרמב"ם בהלכות נגעים (יב, ה), כתב על עונש הנגעים: 'על דרך התוכחה והמוסר, הלא תראה שהם דברים בלתי טבעיים ואינם חולאים טבעיים בשום פנים, לפי שהבגדים והבתים הם חומר דומם וכו'".
גם בדברי הספורנו התבאר כן (יג, מז): "אמנם הנרדמים, אשר לא ידעו ולא התעוררו כלל לדעת דבר מזה וכו', הם בלי ספק תחת הנהגת הטבע [ויקבלו עונשים בדרך הטבע אשר אין בהם לעורר ליבות בני אדם], ובחמלתו עליהם כשהיה הרוב מהם לרצון לפניו, אמר לעורר היחידים מהם בנגעים וכו'".
מבואר מכל זה כי עונש הנגעים, אף אם הוא כואב לפעמים ומצער יותר מעונשים אחרים, אבל יש בו חמלה גדולה של הקב"ה לעמו, כי עונש שמגיע בדרך הטבע על ידי מלקות או כבלים אשר קושרים ידיו, האדם לא תמיד יתעורר מהם, כי יתלה עונשו באכזריות המלך ושריו, אבל נגע המגיע מבשרו של האדם, שאין בו דרך הטבע כלל, הוא מעורר את האדם, וממנו מבין כי חטא ויש לו לחזור בתשובה, ובכך מכפר על חטאו.
יוצאת מכך תועלת גדולה לאדם: כי מלבד מה שעל ידי עונשים אלו של נגעים, שבאו לעורר האדם לחזור מחטאיו, הרי יש בזה עוד קולא גדולה משאר עונשים, הרי כל סיבת העונשים שמביא הקב"ה על האדם היא כדי לעוררו לחזור בתשובה, בשונה ממלך בשר ודם שמעניש לשם עונש ללא תכלית, ולכן אם יחזור האדם בתשובה, הרי שמיד יבריא ויוסרו נגעיו מעימו, כי זו כל תכלית העונשים מאת ה', ובזה מובן כמה רחמים יש בעונש הנגעים, בשונה מעונשי מלך בשר ודם.
●●●
מסופר על רבי אהרן הכהן זצ"ל, חתנו הגדול של מרן החפץ חיים זצ"ל, שבהיותו אברך סמוך על שולחן חותנו, נחל פעם אכזבה בהשתדלותו להשיג משרת רבנות בעיר מסוימת. הצטער על כך ר' אהרן ביותר, והשיח את לבו בפני חותנו. החפץ חיים דיבר על ליבו, והצביע לפניו על כובד העול וגודל האחריות שברבנות, עד שאין זה כדאי להצטער ולהתמרמר בשל אי קבלת משרת הרבנות. ברם דעתו של ר' אהרן טרם נחה בזאת.
משעברו ימים, והח"ח הכיר בחתנו שצערו לא פג, הציע לפניו לספר לו מאורע שאירע לו בתקופה הקצרה שבה כיהן כרב בעיירתו 'ראדין'. מאורע זה היה אחד הגורמים לעזיבתו את הרבנות. הח"ח סיפר זאת לר' אהרן, בתנאי שיקבל על עצמו ויבטיח לו נאמנה, שלא לספר זאת לשום איש, כל עוד הח"ח חי. ר' אהרן הבטיח והח"ח סיפר לו את המאורע כפי שהיה:
אחד הקצבים בעיירה ראדין, נתפס במכירת בשר טרף. כמובן שהוא הועבר מיד מחזקתו. "הלה בא לפני, הביע את חרטתו על מעשהו, והבטיח בכל ההבטחות שבעולם שלא ישוב עוד לכסלה. בדמעות התחנן שאחזירו לעבודתו. מאחר שנוכחתי שהלה התחרט באמת, ומאידך היה נתון במצוקה וילדיו הקטנים היו תלויים בפרנסתו, שיתפתי מידת רחמים לדין והחזרתיו לכשרותו, ואילו על חטאו, קנסתיו לנדב לבית המדרש פוד (ארבעים ליטר) נרות.
"הקצב לא האריך ימים לאחר אותו מעשה, וכעבור זמן קצר הלך לעולמו. באחד הימים, ואני לומד כדרכי בעזרת נשים שליד בית הכנסת, נפלה עלי תרדמה. בחלומי, והנה שלושה אנשי צורה מופיעים לנגד עיני, והגדול שביניהם פונה אלי בשאלה: 'ר' ישראל מאיר! הלא תזכור את המאורע באותו קצב שקנסתו לנדב לצדקה פוד של נרות? אמור נא, אפוא, מה התכוונת בקנס זה? האם רק בתור עונש למען יזהר להבא, וכן לטובת הציבור למען ישמעו וייראו, או גם למען תהיה לנענש כפרה על עוונו?!'
"נדהמתי מאד עד שלא מצאתי מלים בפי. ברם, ראש המדברים הרגיעני ואמר שימתינו לי עד שתשוב דעתי אלי. נתתי לב להיזכר באותו ענין, ולבסוף השיבותי שעד כמה שהנני זוכר, הרי הטלתי עליו את הקנס לשם עונש ולא לשם כפרה. האורחים הודו לי על תשובתי ונפטרו ממני.
"כשהתעוררתי מתרדמתי, היה ראשי כבד עלי ולא מצאתי מרגוע לנפשי, חזרתי לתלמודי, ושוב נפלה עלי תרדמה, הפעם הופיע לפני הקצב בעצמו, כולו היה רצוץ ומדוכדך, ובקול בוכים החל טוען כנגדי: 'אוי רבי, ראה מה עוללת לי בתשובתך לבית דין של מעלה! כשעמדתי בדין והקטגור תבע לדוני בגהינום בעוון האכלת טריפות, טענתי שכבר התכפרתי בקנס של הנרות שהטלתם עלי, טען לעומתי הקטגור שהקנס לא היה לשם כפרה, אלא לשם עונש גרידא. הוחלט, אפוא, לשאול את פיך על כוונתך, ומאחר שתשובתך היתה שלא התכוונת לשם כפרה, יהיה עלי עתה לעבור ייסורי גהינום קשים, כדי להצטרף ולזכך אותו עוון, וי לי וי…'. דמותו נעלמה והתעוררתי משנתי".
הרי לנו הערך הגדול בייסורים הפוקדים את האדם בזה העולם. אם נגזרו עליו ייסורים [וכמובן שאנו מתפללים שאל תביאנו לידי ייסורים ויתכפר לנו בלעדיהם], ייסורים כאלו שיש בהם כדי לעוררו שיחזור בתשובה ויתכפר לו בזה העוון, ולא ח"ו שיהיה בגדר עונש גרידא, שאין בהם כפרה לעוונותיו, ולכן ח"ו למאוס בהם, כי אז אינם כמזבח כפרה.