"הלעיטני נא מן האדום האדום הזה" (כה, ל)
אמרו חז"ל (בבא בתרא טז ע"ב): "חמש עבירות עבר אותו רשע באותו היום", אולם הכינוי שנדבק לשמו של עשו – "אדום", לא היה על חמש העבירות שעבר, אלא על שום העובדה שלא ראה שום דבר מסביבו, רק את "האדום האדום הזה".
הבולמוס והלהיטות שתקפוהו למראה התבשיל האדום, עד כדי כך שלא יכול היה להתרכז בשום דבר אחר ורק פתח פה כמו גמל וביקש שיצקו לתוכו את הקדרה האדומה – גרמו לו לכך שנדבקה בו האדמומית הזאת. על כן "קרא שמו אדום".
הגמרא (כתובות סא ע"א) מספרת על שלושת האמוראים – אמימר, מר זוטרא ורב אשי, שישבו על פתח ארמונו של מלך פרס, שנקרא אזגור מלכא. בדיוק באותו זמן עבר שם המלצר של המלך ובידו מגש עם בשר חזיר.
רב אשי הבחין שפניו של מר זוטרא נהיו חיוורות, הוא הבין כי נתקף בבולמוס – מצב מסוכן של רעב הגובל בפיקוח נפש. רב אשי נעץ את ציפורניו במגש, תלש משם נתח בשר והניחו על שפתי מר זוטרא. מר זוטרא הרגיש בטעם התבשיל ומיד ירק אותו.
והנה, חס ושלום לומר שהקב"ה יביא תקלה שכזאת לצדיקים, שיאכלו מאכל אסור! והרי אפילו לבהמתן של צדיקים אין הקב"ה מביא תקלה! אלא מאי? הוא מצץ מעט מן התבשיל עד שעיניו האירו ויצא מכלל סכנה, ומיד ירק זאת.
באותו רגע, השוטרים שהיו במקום וראו את מה שרב אשי עשה, תפסו אותו ואסרו אותו באזיקים: "הפסדת את סעודת המלך! הכנסת ידים מלוכלכות לתוך התבשיל! גזר דין מוות צפוי למי שעושה מעשה שכזה!".
אמר להם רב אשי: "אותי אתם רוצים להרוג? תתביישו לכם! אני הצלתי את חייו של המלך! את הטבח המכין את סעודות המלך עליכם להרוג! הוא הגיש למלך בשר חזיר הנגוע בצרעת"…
הלכו והביאו 'קפילא', טבח שמומחה בטעמים, ורב אשי החווה באצבעו על מקום מסוים בחזיר ואמר לו: "תבדוק כאן"! ה'קפילא' בדק ואכן התברר שהחזיר היה מצורע. על אתר שחררו את רב אשי, שהלך לבית המדרש.
כשחכמי ישראל שמעו את הסיפור, שאלו אותו: איך סמכת על הנס שתיוולד בחזיר צרעת? גם אם מר זוטרא היה במצב סכנה, סוף כל סוף לגביו זה רק ספק אם הוא ימות או לא, ואילו להכניס אצבעות לסעודת המלך הוא מוות וודאי! מדוע מסרת את נפשך למען מר זוטרא?
נענה והשיב להם: לא אירע כאן נס! החזיר באמת היה מצורע! ומנין ידעתי זאת? הסתכלתי על פניו של מר זוטרא, וראיתי שהן חיוורות מאוד, ובתוך החיוורון זיהיתי סימני צרעת. חשבתי בליבי: מהיכן הגיעה צרעת לפניו של מר זוטרא? אין זאת אלא, שכיון שמחמת הבולמוס הוא ריכז את מבטו בבשר הנגוע בצרעת – ניכרו בעיניו סימני צרעת! כמו שמצינו בעשו שרכז את מבטו על התבשיל האדום עד כדי כך שנדבקה בו מאדמוניותו.
היה פעם אדם שנדון למוות, השם ישמור ויציל, והוחלט להמיתו ברעב. מה עשו? הכניסוהו לתוך תא זכוכית סגור בזכוכית משוריינת, ומבעד לזכוכית הניחו שלושה לחמים חמים וטריים, שהאדים עדיין עלו מהם, וריחם הטוב הצליח לחדור לתוך תאו. היה זה מחזה נורא, לראות את האיש מסתכל ברעבתנות על הלחם, דופק על הזכוכית ומנסה לשבור אותה, ריר נוזל מפיו ואדים רעילים יוצאים לו מהעיניים…
כעבור יומים שלושה האיש מת בתאו מרעב. נתנו לציפורים לאכול את הלחמים האלו, ומיד כשאכלו מהם מתו! התברר שהלחמים היו מורעלים.
מהיכן הגיע רעל ללחם?
חקרו ומצאו שמזה שהאיש הסתכל עליהם ללא הפסק, כשעיניו יורות עליהם זיקי אש, וראשו משגר לכוונם מחשבות רעל וזעם – הרעל הזה נדבק בלחם, והציפורים שאכלו ממנו מתו.
התורה כותבת על אשת לוט (בראשית יט, כו): "ותבט אשתו מאחריו ותהי נציב מלח". ביאר הרמב"ן: "ולכן היתה אשתו של לוט נציב מלח, כי באתה המכה במחשבתה כאשר ראתה גפרית ומלח היורד עליהן מן השמים ודבקה בה". עצם העובדה שהיא הסתכלה וחשבה על המלח – גרמה לכך שהמלח דבק בה, והיא נהפכה לנציב מלח.
בבית הכנסת בו אני מתפלל בבוקר, הרבה מהמתפללים רגילים להביא "תיקון" ביום שיש להם יארצייט על אבא או אמא. הם מניחים על השולחן האחורי עוגיות, בקבוק משקה, ואחרי התפילה עושים ברכות לעילוי נשמת הנפטר. כל מי שנכנס לבית הכנסת לוטש עיניים על הכיבוד, אך אינו יכול לטעום ממנו עד אחרי התפילה… ואני אומר עצה טובה: אל תאכלו את העוגיות שלמעלה, עדיף לכם לטעום מאלו שתחתיהן, כי העוגיות העליונות ספגו מבטים רבים של המתאווים לאכלן, ואין לדעת מה מצבן כעת…
(רבי מאיר צימרוט שליט"א – נאה דורש בראשית)