"שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן לַה'" (שמות ל"ה, ב')
כשעברתי עם משפחתי לשכונת 'הר-נוף', התברר כי זכינו להיות שכניו לבניין של הגאון הרב משה שטרנבוך שליט"א. שכנות זו זימנה לי את האפשרות לגשת לשאול אותו שאלות בקביעות. אפשר היה לשאול אותו על כל סוגיה בש"ס, ולא רק שהיה משיב, אלא היה משיב בחיוך חם, ידידותי ומסביר פנים.
זמן קצר אחרי בואנו לבניין, ירדתי מדירתי שבקומה השישית לבית הרב שבקומה השנייה, הצגתי את עצמי ושאלתי בנוגע לעריכת חנוכת הבית. "תכנס קבוצה של אנשים", הוא אמר, "ותלמדו יחד בדירה החדשה בערב כניסתכם לגור כאן. העיקר הוא שהכניסה לדירה תהיה מתוך לימוד תורה, ואפשר גם לשתות 'לחיים'".
בהמשך זכינו לארח את הרב שטרנבוך בדירתנו, כאשר רכשה הישיבה את ספר התורה הראשון שלה, והוא כיבד אותנו בהשתתפותו בטקס כתיבת האותיות, וכתב את אחת האותיות האחרונות בספר התורה.
●●●
כשהייתה שכונת 'הר-נוף' בשלביה הראשונים, שכן בית הכנסת של הרב שטרנבוך במבנה ארעי שבנייתו טרם הושלמה, חשוף לפגעי הטבע. אך לבד מהנוחות הגשמית, היה זה מקום תפילה נהדר.
בשנת תשנ"א, בעיצומה של מלחמת המפרץ, פחדו אף תושבי ירושלים, על אף שהרב שלמה זלמן חזה שטילי הסקאד אינם מסכנים את תושבי ירושלים, ועל אף שהמלחמה הורגשה בעיקר באזור השרון בארץ… אחרי הכול, עיראק התרברבה שתשתמש בנשק כימי, והמחשבה על מוות המוני באמצעות לוחמה כימית, חלילה, העבירה גלי חרדה בכל הלבבות. תחושת סכנה חמורה מילאה את חלל האוויר.
מבצע 'סופה במדבר' בראשות ארצות הברית, נמשך מה-17 בינואר ועד ה-28 בפברואר (שחל בפורים). ליל שבת אחד, כשהתפללנו בבית הכנסת של הרב שטרנבוך, לפתע קרעה את הדממה יללת האזעקה. היינו לקראת סוף תפלת לחש של ערבית. המתפללים נבהלו, ולא ידעו האם להפסיק באמצע התפילה ולרוץ לחפש מחסה בחדר אטום. כל העיניים בבית הכנסת נתלו בפוסק הגדול המצוי בתוכם. בזה אחר זה סיימו האנשים את תפילת הלחש. הרב שטרנבוך לא היסס לרגע. הוא דפק על הבימה והורה לחזן להמשיך בתפילה. בזה המחיש לכל הנוכחים דרגות נעלות של אמונה וביטחון.
כעבור עשרים ושלוש שנים, בקיץ שנת תשע"ד בזמן מבצע 'צוק איתן', לראשונה בתולדות ארץ ישראל נחתו טילים בפאתי ירושלים. למרבה הפלא, שוב נשמעה אזעקה בדיוק באמצע תפילת ליל השבת. גם הפעם הופנו עיני כל הנוכחים אל הרב שטרנבוך, לראות כיצד ינהג במצב החירום הפתאומי. הרב התעלם מהאזעקה והמשיך בתפילתו ברוגע ובביטחון. כל הנוכחים הבינו שהרב שטרנבוך מרגיש מוגן לחלוטין בבית הכנסת. מיד נרגעו כולם, והתפילה המשיכה בלי מתח וחרדה.
אחרי התפילה ניגשתי לרב ושאלתי: "האם הרב סובר שמכיוון שאנו בבית הכנסת אין לנו סיבה לחשוש? ואם כן, מה קורה כשנשמעת אזעקה בשעה שאדם בביתו? האם אז יש מקום לדאגה?". הרב שטרנבוך הסביר, שהוא באופן אישי מאמין שהסכנה אינה מגיעה לרמה של פיקוח נפש, ולא צריך להיכנס לחדרים האטומים.
"אבל אם אדם מפחד, עליו להיכנס לחדר האטום", קבע הרב.
המשכתי לשאול: "אבל האם יש מקום לחשש או לא?".
"לא צריך לחשוש", הוא השיב. "אדם צריך להרגיש אמונה וביטחון בריבונו של עולם. ה' מנהיג הכול, ואין סיבה לדאוג. אבל מי שמפחד וחושש מהאזעקות ומהטילים – עליו לנקוט באמצעי ההגנה הנדרשים". האמונה של הרב שטרנבוך עצמו הייתה מוחשית כל כך, עד שכל אחד ממתפללי בית הכנסת באותה שבת חש מוגן ובטוח לחלוטין. כולם נשארו והמשיכו בתפילה, ותחושת הסכנה התנדפה ונעלמה.
●●●
בעקבות מעורבותי בניהול הישיבה התהדק הקשר בינינו. פעמים רבות הייתי מזמין תלמידים לסעודות השבת, וכולנו התפללנו במניין של הרב שטרנבוך. בסוף התפילה תמיד הצגתי את הבחורים בפניו, וביקשתיו לברך אותם.
הוא היה נוהג לציין את הקשר החזק והברור בין רב לתלמיד. הוא גם שיבח מאוד את ישיבת 'נר יעקב' ופעליה. הוא ראה מקרוב את המהפך שחל בבחורים – בשלבים מוקדמים היו הבחורים מופיעים בבית הכנסת במכנסי ג'ינס ובשיער ארוך, וכעבור חודשים מספר היה רואם לבושים בחליפות ובמגבעות ונראים כבני תורה מושלמים.
הרב שטרנבוך העריך מאוד את המהפך הזה. הוא היה ניגש אליי, טופח על שכמי ואומר: "ר' יהושע, אתה עושה עבודה נפלאה!"
●●●
כאשר היו לבחורים שאלות שרצו שאברר עבורם, הייתי מעודד אותם לעתים קרובות לגשת לרב שטרנבוך בעצמם. "הוא אדם חביב מאוד, דובר אנגלית שוטפת, ותוכלו להרגיש לגמרי בנוח להשיח בפניו כל מה שבלבכם".
הייתי מביא קבוצת בחורים לביתו, והם יכלו לשאול כל מה שרצו. תמיד היה רגיש למקום של השואל כעת ולמצבו, ולא החמיר במקום שחש שהשואל אינו מסוגל לעמוד בכך, אלא הדריך בעדינות לכיוון הנכון…
תלמידיי שמעו שלפעמים הוא מארח בחורים בסעודות שבת, ורצו לחוות זאת בעצמם. מדי פעם הייתי שואל אותו אם יוכל לארח כמה בחורים. הסעודות במחיצתו הפכו לזיכרונות שנשמרו בלב התלמידים לכל חייהם. הרב שטרנבוך הוא אחד מתלמידי החכמים הגדולים בדורנו, ויש לו גם ייחוס מפואר כצאצא הגאון מווילנא. הוא גם גיסו של הרב דוד סולוביצ'יק, ראש ישיבת בריסק, ודודו של ר' אשר אריאלי ממיר. מכיוון שכך, פיארו פעמים רבות את שולחנו של הרב שטרנבוך בחורים נבחרים מהישיבות בריסק ומיר.
למרבה האירוניה, הבחורים מהישיבות המעולות האלה, מצאו את עצמם לא פעם ולא פעמיים יושבים סביב שולחן עם בחורים משיעור ב' בישיבת 'נר יעקב'. כשבחור מישיבת בריסק היה שואל בחור משלנו היכן הוא לומד ונענה "ב'נר יעקב'", הייתה תגובתו המידית: "לא יכול להיות! אתה נראה כמו בחור ישיבה רציני! אתה בטוח שאתה לומד ב'נר יעקב'?"
מחזה כזה התרחש פעם אחרי פעם סביב שולחן השבת של משפחת שטרנבוך. כולם התקבלו שם כשווים בין שווים. תלמידיי עשו דרך ארוכה עד שהגיעו לאן שהגיעו. הבחורים האחרים הבחינו בעוז רוחם, והיו מוכרחים להעריך אותם על הישגיהם.
●●●
בפורים היו מגיעים כל בני הישיבה לביתי, כנהוג בישיבות.
כפי שאפשר לצפות אחרי יומיים של חגיגות פורים, היו הבחורים שתויים למדי. הם שרו ורקדו עד השעות המאוחרות של הלילה. השתייה שחררה את העכבות והמעצורים, ופעמים רבות היו הבחורים רצים במורד המדרגות לבית משפחת שטרנבוך, שגם בו שררה אווירה שמחה למדי, ומצטרפים לשמחה הכללית בביתו.
האופן שבו התקבלו בביתו החשוב בלי שום תנאים – וההתבוננות בדמות נכבדת כזו שמקרינה חכמה של תורה, ומדברת באותו שטף באידיש, בעברית ובאנגלית-בריטית – עשו על הבחורים רושם אדיר. ביום אחרי פורים היה הרב שטרנבוך עצמו אומר לי: "הבחורים היו מאוד לייבעדיק (מלאי חיים). הם מילאו את תפקידם על הצד הטוב ביותר. אתה עושה עבודה מצויינת עם הבחורים האלה".
בעיניי הייתה משמעות רבה לעובדה, שצדיק וגאון כמו הרב שטרנבוך, מכיר כמה גדלים הבחורים שלנו, כמה רחוק הם מגיעים וכמה השתנו מאז שירדו מהמטוס בתחילת 'זמן אלול'.
הרב שטרנבוך היה מספר לפעמים על ראש הישיבה שלו, הרב משה שניידר מלונדון, שהיה תלמידו של ה'חפץ חיים'. כשהיה הרב שניידר בחור, שלח מכתב לכמה מגדולי ישראל וכתב שאף שאין לו ייחוס או כסף, הוא חפץ להינשא לאישה שתאפשר לו להרבות תורה בישראל. הוא ביקש את עזרת גדולי ישראל בהצעות שידוך מתאימות. הגדול היחיד שהשיב למכתבו של הרב שניידר, היה ה'חפץ חיים'. הוא הזמין את הבחור לראדין, והציע לו את הצעת השידוך, שאתה הקים, אכן, את ביתו.
ואכן בעידוד הרבנית הוא הקים את ישיבתו בלונדון. הרב שטרנבוך ור' משה רייכמן ועוד מנהיגי תורה רבים לעתיד, נמנו בין תלמידיו. שמעתי על הרב שניידר עוד לפני שפגשתי את הרב שטרנבוך, כי אבי היה מדבר על ראש הישיבה האנגלי ועל תלמידיו המיוחדים. הוא סיפר שבשנות המלחמה לא היה אוכל בישיבה, והבחורים רעבו ללחם. בנוסף לכל לא היה מקור חימום בישיבה. הבחורים למדו על ספסלי בית המדרש לכל אורך היום, ואף הפכו אותם למיטותיהם בלילה.
"זוהי מסירות הנפש, שהייתה בישיבה של הרב שניידר", היה אבי אומר. הרב שטרנבוך היה אחד התלמידים המיוחדים שאליהם התכוון אבי.
הרב שטרנבוך עצמו היה מספר לתלמידיי את הסיפור הבא: בזמן מלחמת העולם השנייה לא היה בישיבה לחם לאכול. הרב משה שניידר שלח בחור בשם משה רייכמן לחפש במאפיות ברחבי לונדון, שהסכימו לתרום לישיבה, שאריות לחם ישן.
את הרב משה שטרנבוך (המתמיד של הישיבה) מינה ראש הישיבה להיות ה"וועקר" – המעורר את הבחורים לקום בבוקר. הרב שניידר נהג לומר: "שני ה'משה' שלי עדיים לגדולות. משה אחד יהיה עשיר גדול ויתמוך בעולם התורה, ומשה השני יהיה תלמיד חכם גדול".
"הלוואי", היה הרב שטרנבוך מוסיף בבת צחוק. "שהייתי זוכה בנוסף לברכתי גם למעט מברכתו של ר' משה רייכמן"…
כל פעם שהיה הרב שטרנבוך מדבר על מסירות נפשם בשנות המלחמה, היה מדגיש אילו תלמידי חכמים ועסקנים חשובים, צמחו מאותם ימים קשים של אכילת לחם ישן ושל שינה על ספסלים קשים וקרים. היו גדולי תורה בארצות הברית, שקבעו שמי שאינו גר בארץ ישראל לא יבקר בה עד שהעניינים ישקטו. תלמידי ואשתו רצו מאוד להגיע לארץ, אך לא היו בטוחים כיצד ראוי לנהוג. השאלה הייתה מסובכת, השעון תקתק, והם היו זקוקים לתשובה מיידית.
ירדתי מיד לביתו של הרב שטרנבוך וביקשתי לדעת מהו פסק ההלכה.
"בשביל מה הם מגיעים לארץ ישראל?", בירר הרב שטרנבוך.
"הם רוצים לבקר במקומות הקדושים ולהתחזק", השבתי.
"אם הם באים לדברים טובים, אין סיבה שלא יגיעו, ואין להם סיבה לחשוש. אם היו מגיעים רק לשם נופש, הייתי אומר להם לחכות. אבל אם הם באים לשם סיבות רוחניות, התורה תשמור עליהם, ואינם צריכים לדאוג כלל". הוא הוסיף, "באופן כללי אתה יודע מה דעתי: יש סיכון קטן בהרבה להיפגע מטיל מאשר להיפגע ממכונית. וזה נכון בכל מקום בעולם".
(מתוך ספר 'בהיכלם' הרב יהושע ליף ר"י 'נר יעקב')
מאוד מעניין ומדהים מה שעברו בתקופה הזו.