הגה"צ רבי אהרן טויסיג שליט"א על עבודת ד׳ של גדולי עולם
"וְלַעֲבֹד אֶת ד' אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ" (דברים י׳, י״ב)
הגאון בעל "חמדת שלמה" זצ"ל, רבה של ורשה, עיר ואם בישראל, מתמיד עצום היה, וטרוד בכל עניני העיר. לפיכך, גם אם בא לשמחות היה מקצר ועולה, מאחל מזל טוב מברך ויוצא. פעם הגיע לחתונה, והמחותנים אינם קרובים, ואינם מקורבים. קבלו פניו ביותרת הכבוד והושיבוהו בראש, ועלה וישב והאיר ה'מזרח'. ותמהו, מה ראה לחרוג ממנהגו, הלא כל רגע יקר לו. הסוד נתגלה על ידי המחותן, שספר שה"חמדת שלמה" הודיעו, שהגיעה אליו בקשה מרבם של ישראל, הגאון הקדוש רבי עקיבא איגר זצ"ל. בהיות שהמחותן הוא קרוב רחוק שלו, ונאמר: "ומבשרך [מקרובך (רש"י)] לא תתעלם" ואמרו (יבמות סב ע"ב) שנאמר על המקרב את קרוביו "אז תקרא וה' יענה, תשוע ויאמר הנני" (ישעיה נח, ט). והואיל וקשה לו להשתתף בשמחתם בעצמו, מבקש הוא מה"חמדת שלמה" שיהיה שלוחו –
אמר ה"חמדת שלמה" : מי אני ומה אני, מול גדלותו של הגאון רבי עקיבא איגר. איך יכול אני להעז לחשב להגיע למעלתו, הן על כך נאמר: "ובמקום גדולים אל תעמד" (משלי כה, ו) אבל אם מנה אותי להיותו שלוחו, ושלוחו של אדם כמותו, רציתי להאריך זמן השליחות ככל האפשר…
וזו כוונת המדרש: כשאדם מכופף עצמו לעבודה זרה, הופך להיות מרכבה לה, הרי הוא כמותה. העושה עצמו מרכבה לשכינה, ופועל בשליחות בוראו תוך בטול דעתו ורצונו, על אחת כמה וכמה שיתקדש בקדשה של מעלה: ה' אלקיך אש אכלה, ותלמדי חכמים כל גופם אש (חגיגה כז ע"א)!
ה"דברי חיים" מצאנז זצ"ל הכין עצמו לתפילה בסילודין. הגיע שוטר העיירה. וצריך שנדע, בעיירות המרוחקות היה השוטר כל יכול, מי יאמר לו מה יעשה ומה יפעל. ברצותו מטיל קנסות, ברצותו אוסר וכולא, והמראת פיו כמרידה במלכות. ראהו הרבי וחורו פניו : "מה רוצה הגוי", שאל.
בררו, וענו: "טוען שטרם שולם חוב ארנונה".
אמר הרבי: "אמרו לו, שיגש אל רבי אהרון",
בנו הצדיק רבי אהרון מקרייז – צאנז זצ"ל, היה הממונה על עסקי חצר הקדש. הפנו אליו את השוטר, והלך.
הרבי חיוור כסיד, עיניו קמות וכל גופו רועד.
לא הבינו. בתחלה נרעש, כי מי יודע מה בפי הערל, איזו גזרה ינחית. אבל התברר שלחינם הבעית, גביית מס ותו לא. אם כן, פחד שוא פחדו. מדוע אין הרבי נרגע, מדוע אינו ממשיך בהכנה לתפילה.
נענה הרבי ואמר: הן זו ההכנה לתפלה! –
מבינים אתם, כשראיתיו נבהלתי. הוברר שלשוא. פנה והלך, וחשבתי לעצמי: ממי נבהלתי. מי אני, ומי הוא. אני יהודי בן לאבות הקדושים ולעם הקדש, בן יקיר לבורא יתברך. והוא מה, מגויי הארצות ומשפחות האדמה. אני יודע ספר, הוגה בתורה הקדושה, עובד ה' ומקיים מצוותיו. והוא מה, בער ונבער, עם הדומה לחמור. איפה אני ואיפה הוא, ממי נבעתי אפוא –
אבל גלם מגשם, אפס מאפס, כיון שלבש מדי הקיסר מיצג הוא את הקיסר, וכל הממלכה מיצגת על ידו, ובדין הוא שיפחדו מפניו – אם כן כשאני עומד להתעטף בטלית ולהניח תפלין הרי עומד אני להתעטף במדי הבורא יתברך, כחיל בצבאו וכשוטר בשרותו. מכך נרעשתי!
וזהו שאמרו (בבא בתרא עה ע"ב) עתידין צדיקים שנקראים על שמו של הקדוש ברוך הוא, שנאמר: "כל הנקרא בשמי" (ישעיה מג, ז). ובירושלמי, ספרו שהביאו לסטים לפני אלכסנדר ודנו למיתה. שאלו לשמו ואמר: אלכסנדר. אמר לו: הואיל ושמך כשמי, תפטר. ואמרו: ומה מי ששמו כשם בשר ודם נצול, הקרוי על שם הקדוש ברוך הוא על אחת כמה וכמה. זהו שנאמר: "כל אשר יקרא בשם ה' ימלט" (יואל ג, ה)!
(מתוך 'מקרבן לתורה' הגדה של פסח )