כל אחד – דיין!
גם אם הוא לא יושב בבית דין, גם אם הוא לא נושא תפקיד רשמי, וגם אם הוא לא ממש בקי בחלק חושן משפט של השולחן ערוך. הוא עדיין דיין.
כי כל אדם ואדם דן את אלו מסביבו, במעגלים קרובים ורחוקים.
הוא בוחן את מעשיהם ושופט אותם, הוא מסתכל על הצורה שבה הם מתנהגים וחושב לעצמו: זה טוב או לא טוב. כן. כל אדם הוא דיין.
הנה תראו ברש"י על הציווי של "בצדק תשפוט עמיתך", שהוא מביא שיש בזה גם את הפירוש הפשוט, שזה נאמר לדיינים רשמיים. אלו שיושבים בבתי דין. אבל זה גם נאמר לכל אדם ואדם: הוי דן את כל האדם לכף זכות.
כל אדם הוא דיין, וכל אחד חייב לדון לכף זכות.
וכשזו נקודת המוצא, כשאנחנו רואים בכל אדם ואדם דיין פוטנציאלי הרי שאנחנו צריכים לעיין בהוראות שניתנו לדיינים ולראות מה הם מוסרי ההשכל שלנו מזה, לנו כדיינים קטנים.
הנה בפרשת השבוע, פרשת ויחי, נאמר: "דָּן יָדִין עַמּוֹ כְּאַחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל".
ולפני שנפנה לפירושו הנפלא של רבינו האביר יעקב, על ההוראה שיש כאן לדיינים, נקדים סיפור קצר שמה שמייחד אותו יותר משאר הסיפורים זה שמדובר בסיפור שרבינו האור החיים הקדוש עצמו כותב בתוך ספרו הקדוש, בתוך פירושו על התורה
לאור החיים הקדוש היה ידיד שהיה "חכם גדול חסיד וגדול בישראל". הוא גם היה ידיד מיוחד של רבינו "חביב עלי כרוחי", שמו היה רבי משה בירדוגו.
והאור החיים מספר שהוא שמע את זה מפיו ממש:
היה לו מנהג מעניין: אם היו מגיעים אלו לבית דין, הוא היה משפיל עיניים ולא מסתכל על הצדדים.
למה? כי הוא הרגיש שאם הוא מסתכל על אחד מהצדדים – השני היה מתבלבל. לכן הוא שמר על עיניו. השפיל אותם, בכדי ששני הצדדים יהיה להם תחושה שווה אצלו.
*
בדומה לזה יש סיפור מעניין שהיה עם הגאון ה'חכם צבי'.
החכם צבי היה בתחילה רב של העיר הגדולה אמסטרדם שבהולנד, והוא נהג שם נשיאותו ברמה.
באותם ימים הייתה את הצרה הגדולה של השבתי צבי רח"ל, והחכם צבי רדף בעוז ובתעצומות את כל אלו שהשתייכו לכת השבתאים. אבל היו עשירים שבתאים שנפגעו ממנו והם הצליחו להדיח אותו מתפקידו ולהוריד את החכם צבי מכסא הרבנות של אמשטרדם.
היה אדם אחד שראה את המצוקה של החכם צבי והוא השתדל מאוד ופיזר הרבה כסף בכדי שהחכם צבי יוכל לעלות על כסא הרבנות בעיר הגדולה למברג. ואכן שם בא החכם צבי אל המנוחה ואל הנחלה
עברו שנים, והנה מגיע דין תורה אל החכם צבי: ואחד הצדדים היה לא פחות מאשר אותו יהודי שעזר לחכם צבי לעלות על כסא הרבנות, הם נכנסים לחדרו של החכם צבי, והיהודי הזה ציפה שהחכם צבי יחייך אליו, ולפחות יגיד לו שלום.
אבל כלום: החכם צבי עשה את עצמו כאילו הוא לא מכיר אותו. פשוט התעלם ממנו באופן מוחלט!
במהלך כל הדיונים המשיכה ההתעלמות המוחלטת, והחכם צבי שמע את שניהם ואכן פסק את הדין כדין תורה.
רק אחרי שהסתיים הדיון, פנה החכם צבי והסתכל בו בעיון, ואז הוא נתן לו שלום עליכם בחיבה ובשמחה, התעניין בשלומו ושמח אתו מאוד.
שאל היהודי את החכם צבי: אני כבר נמצא כאן כמה שעות טובות, לכתחילה מה קסבר ולבסוף מה קסבר, בתחילה התעלמתם ממני לגמרי והנה עכשיו אתם שמחים איתי. מה קרה?
ענה לו החכם צבי:
תאמינו לי שאני אכן עד הרגע הזה ממש לא ידעתי מי אתם! אני לא הסתכלתי עליכם ולא ראיתי אתכם! כל זמן הדיונים – אני לא מסתכל על הבעלי דין, אני לא מכיר אותם, ואני נוהג כן באמת רק בגלל הסיבה הזו, כי אני לא רוצה שהצד השני יחשוב אולי אני מכיר את השני יותר ממני.
שני הצדדים מקבלים ממני יחס שווה.
רק אחרי שנגמר הדין תורה, אני מרשה לעצמי להסתכל על הבעלי דין ולהכיר אותם. ולכן רק עכשיו זיהיתי מי אתה ושמחתי איתך.
אומר רבינו האביר יעקב: זה מה שהתורה אומרת כאן בפרשה: 'דן ידין עמו כאחד שבטי ישראל'. שני הצדדים צריכים להיות אצל הדיין, שווים! כולם שווים, שווה בשווה, אין עדיפות לאחד על חבירו.
מטעים זאת האביר יעקב ואומר: זה לא רק הוראה וכלל בדיינות, אלא ככה זה באמת: כולם שבטי קה, כולם בנים של הקב"ה, אין עדיפות לאחד על השני, ולכן הדיין חייב שלשני הצדדים יהיה מעמד שווה אצלו!
*
את הרעיון הזה ניקח אתנו לחיי היום יום:
לפעמים אנחנו דנים אדם על מעשיו לחומרא, בגלל הדעות המוקדמות שיש לנו עליו, בגלל סטיגמה, בגלל תווית.
בגלל שאנחנו כבר חושבים עליו כך וכך, אז לכן גם כל מה שהוא עושה נכנס אצלנו מיד לאותה משבצת,
אם אדם אחר יעשה זאת, ועל האדם האחר יש לנו דעה חיובית, הרי ממילא אנחנו גם נסתכל על המעשה הזה באופן חיובי.
לכן צריך לדעת: לא ולא!
בכלל עדיף לנו לא לדון אחרים! אל תדון את חבריך עד שתגיע למקומו! אומר השפת אמת: והרי אף פעם לא תגיע למקומו!
אבל איך באמת לא דנים, ובוודאי איך לא דנים לחומרא, איך מורידים את השיפוטיות? את הביקורת?
כשאנחנו מורידים מעצמנו את הדעות המוקדמות! כשמסתכלים על כולם בצורה שווה, כשנותנים לכל אחד את האפשרות להיות טוב ומוצלח – הרי שגם את מעשיהם נפרש בצורה חיובית ומוצלחת.
וגם כאן מתאימה התוספת של האביר יעקב: אנחנו צריכים להסתכל על כולם באופן שווה, כי אכן כולם בנים של הקב"ה, כולם בנים של אברהם יצחק ויעקב. כולם יהודים. לכן כולם שווים ולכולם צריך לתת הזדמנות שווה.
