הרב בנימין גולד
וְאִישׁ אֶת קֳדָשָׁיו לוֹ יִהְיוּ אִישׁ אֲשֶׁר יִתֵּן לַכֹּהֵן לוֹ יִהְיֶה (במדבר ה י)
עיקר גדול בעבודת ה', מגלה לנו התורה בפסוק זה.
ביאר מרן החפץ חיים – שרכושו האמיתי של האדם, רכוש שיישאר לו לעולמים, רכוש שאף אחד לא יוכל לקחת ממנו, ופירותיו יישאו רווח נצחי, הוא רק רכושו הרוחני של האדם, שכר התורה והמצוות שעושה בימי חייו, והם אלו שילווהו בחייו ובמותו.
"כי איש את קדשיו לו יהיו" – הרכוש היחיד שיישאר לו, אלו קדשיו, תורתו ומצותיו שעשה בימי חייו, שאר הדברים, והמעשים הגשמיים שעושה האדם כאן בעולמו, הם עראיים בעולם החומר – "כי לא במותו יקח הכל לא ירד אחריו כבודו", ברגע אחד כל רכושו של האדם נפרד ממנו, הוא לא שלו! רק מעשיו הרוחניים נקנים לו לנצח והולכים אתו לעולם האמת.
כמה עלינו לייקר כל מעשה רוחני, כל מצוה, כל דקה של לימוד תורה, ביודענו כי זהו רכוש נצחי שנצבר לאדם לימות עולם, והם אלו שילווהו לעולם שכולו טוב, ויעמדו לזכותו בבית דין של מעלה.
במדרש מובא על הפסוק "מה יפו פעמיך בנעלים", שרב הוא השכר שמקבל האדם עבור מעשה צחצוח המנעלים לכבוד שבת קודש, וכך בארו המפרשים: שכאשר יעלה האדם לעולם האמת, ויראה איזה שכר נותנים עבור מעשה, לכאורה פעוט, של צחצוח המנעלים לכבוד שבת, יצטער צער נורא על המוני המצוות שיכול היה לקיים בקלות ובלי טורח כמעט, וזלזל בהם והזניחן. הרי לנו החובה להחדיר לעצמנו מעלתו ושכרו של כל מעשה מצוה ולו הקטן ביותר, כי הוא רכוש נצחי לעולמי עד.
•••
בספר 'מעם לועז' (פרשת מסעי) מסופר על אדם אחד שהיה רשע כל ימיו, ובשעת פטירתו ביקש לאכול ביצה קלה. כשהביאו לו, נזדמן לשם עני על פתח הבית, אמר הרשע הגוסס: "תנו לעני את הביצה", ואח"כ הסתלק מן העולם.
לאחר ג' ימים הופיע בחלום לבנו ואמר לו: "בני היקר, השתדל לעשות צדקה כל ימיך ותנחל חיי עולם הבא, שכן כל ימי לא עשיתי צדקה חוץ מאותה ביצה שנתתי לעני לפני מותי, והנה הכריעה ביצה זו כמה וכמה עבירות, וזכיתי לגן עדן בזכות ביצה אחת, בה החייתי את העני שנטה למות מרעב, כמו שכתוב 'כל המקיים נפש אחת מישראל כאילו קיים עולם'."
ידוע ומפורסם הוא המעשה, באשתו של הגר"א מוילנא, שהיתה אוספת כספים למטרות צדקה עם עוד אחת מצדקניות העיר וילנא. פעם אחת, עשו ביניהן הסכם, כי מי שתגיע לבין דין של מעלה לפני חברתה, תבוא ותספר לחברתה שנשארה כאן, מה קורה שם למעלה.
באחד הימים, נפטרה אשתו של הגר"א, ולאחר כמה ימים הגיעה לחברתה בחלום, וסיפרה לה כפי שסכמו את הקורה שם בבית דין של מעלה.
כשהגיעה ודנו אותה על מעשיה, כף המאוזנים עמד להיות מוכרע רח"ל לצד החובות, ואז הגיע מלאך אחד ואמר שיש בידו מעשה מצוה שעשתה אשה זו. פעם הלכו שתי נשים אלו ברחובה של וילנא ודפקו בבית אחד הנדיבים להתרימו לענין של צדקה. הנדיב לא היה בביתו, וכשיצאו לרחוב ועברו את הכביש הופיע גביר זה ברחוב בצידו השני של הכביש. אשתו של הגר"א שראתה זאת, הרימה ידה והצביעה לכיוונו ואמרה לחברתה: "הנה, הוא הגיע, בואי נלך אליו", ומעשה זה של הרמת האצבע, להראות בואו של הגביר, הכריע מיד את כף המאזנים לצד הזכויות.
כך סיפרה אשת הגר"א לחברתה, ללמדנו עד כמה מעשה קטן ולכאורה זניח, שקשור לרוחניות ולעשיית מצות, שכרו גדול מאד, ושמור הוא לבעליו לנצח לתת לו שכר רב בעולם העליון, ופעמים שמעשה קטן מצילו מדינה של גיהנום!