• כשהיו ילדיו צעירים מרן לקח אותם לראות שאיבת מים שלנו, לישת המצות, קטיפת סכך לסוכה ולקנות לולבים ואתרוגים, כדי לחנכם ולהרגילם בחיבוב המצוות.
וכן נהג אביו מרן הקהילות יעקב זצ"ל, וגם מזרז את הנכדים שיחיו שיבואו לראות ולהיות נוכחים בעסק המצוות.
• מים שלנו נוהג לשאוב מיד אחרי השקיעה.
• כשפותח את הברז אומר 'לשם מצת מצוה'.
• רוב החיטים שעושים מהם את המצות, הם מקצירת מכונה, אבל מעט מהם הם מחיטים שנקצרו ביד לשם מצת מצוה (המיועדים לכזית ולאפיקומן).
וחיטים אלו טוחן מעט בעצמו עד כדי שיזיע גופו.
• סדר צירוף וחיוב המצות בהפרשת החלה: בדרך כלל המצות מגיעים מהמאפייה לביתו, כשהם מונחים כל ק"ג בשקית בפנ"ע, וכמה שקיות בארגז, ולכן, בקופסאות שיש בהם שלוש ק"ג ומחולקים לשלוש שקיות ניילון, שבכל שקית ק"ג דואגים שכל השלוש ק"ג יגעו אחת עם השניה, ולכן מגביה מכל שקית מצה אחת, ועל כל המצות המוגבהות מניח מצה נוספת לחבר את כולם יחד.
אבל קופסאות שיש בהם שני ק"ג, שאין בזה שיעור חלה לברכה, עושים כנ"ל: שכל המצות מכמה קופסאות יגעו אחת בשניה, וחוץ מזה עושים גם צירוף כלי, היינו שמכסים אותן בסדין גדול.
ורבינו נתן לאשתו הרבנית ע"ה להפריש מן החלה, באומרו: "זה מצוה שלה", ואחרי הסתלקותה, מפרישה אשת בנו שיבלחט"א המתגוררים עמו.
• קודם בדיקת חמץ, מדליק נר נוסף שישאר דלוק כל זמן הבדיקה, שאם יכבה הנר שמשתמשים בו, לא יהיה הפסק אלא ידליקוהו מיד מהנר השני.
• נוהגין אצלו להטמין עשרה פתיתים, ועד שלא מוצא אותם – נזהר שלא לשוח. וגם אח"כ מדבר רק מענייני הבדיקה או עונה לשאלות דחופות.
(ואמר לי מרן: "אצלנו נתתי לרבנית להחביא את הפירורים" [ואחרי פטירתה מטמין אחד מבני הבית, ולמעשה דעתו שגם בעל הבית יכול להטמין הפתיתים], ועוד הוסיף שב"ה כל פעם מצאום בסוף ולא חלילה שאחד אבד).
• בשנים האחרונות, שקשה לו לבדוק את כל הבית בעצמו, ממנה את אחד מבני הבית לשליח שימשיך לבדוק במקומו, ועומד על גבו כל הזמן.
ובשעת הברכה אומר, שמי שמסייע אח"כ לבדוק – יכוון לצאת בברכה.
• אור החשמל דולק כל זמן הבדיקה.
ואמר לי שטעמו, כדי שיוכל לבדוק טוב יותר.
• בודק היטב בכל הבית בחורים ובסדקים, ועל הקרקע בודק שלא יהיה כזית, ובכלים שלא יהא אפילו משהו.
• בבגדים המכובסים, אם קודם הכיבוס הוציאו את כיס הבגד, אינו בודקם.
בערימת בגדים מכובסים – לא בודק בין בגד לבגד.
• מקומות שריססו בנפט – לא בודק.
• כל סוגי הסבון מוכר לגוי מחשש ספק שמעורב בו.
ואעפ"י שאין ראוי לאכילת כלב, השיב לי מרן שחוששים לדעת הגר"א שהובאה בביה"ל סוף סי' שכ"ו ד"ה בשאר – שסיכה כשתיה. ואעפ"י שדעת החזו"א (עי' ד"א פ"ה משמיטה ס"ק מ"ט) דכל מה שהגר"א אוסר, הוא רק בדבר הנאכל, מ"מ יש מקום להחמיר (כן שמעתי ממרן).
• ספרים שבביתו – כיון שמשתמשים בהם במשך השנה, חושש שיש בהם חמץ, ולכן מוכר לגוי כל החמץ שבספרים, ועושה מחיצה, וכדלהלן.
ארונות שיש בהם ספרים למכירה, אף שהם חדשים – מוכרם לגוי.
בנותן טעם לציין כאן מעשה שהיה אצל מרן, שפ"א נפלו בחוה"מ המחיצות ששמו על ארונות הספרים (בחדר שלא השתמשו בו), ונעל את החדר.
• ספר שמשתמש בו באמצע השנה, ורוצה להשתמש בו לפסח, בודק דף אחר דף כל הספר, אבל ספרים חדשים שיצאו לאור ולא השתמש בהם עדיין אינו בודק.
• לא מקפיד לבדוק את הספרים הללו בליל י"ד לאור הנר, אלא בודק ללא נר ואפילו לפני אור לי"ד, או בארבעה עשר ביום.
• את הארונות שמוכרים לגוי מסמנים (אפי' אחר חצות) ע"י חוט וכדו' מבחוץ לארון, וארונות ספרים (שהם בלי דלתות) – עושים להם מחיצה.
(מתוך 'אלא ד' אמות של הלכה בלבד')