הרב בנימין גולד
"עַל כֵּן קָרְאוּ לַיָּמִים הָאֵלֶּה פוּרִים עַל שֵׁם הַפּוּר" (אסתר ט', כ"ו)
ניסים ומאורעות דרמטיים רבים ארעו בפורים ומסופרים במגילת אסתר, ואם כן תימה גדולה היא, מדוע נקבע שם החג דווקא על שם הפור שהטיל המן?! לכאורה, זהו ארוע שנראה לא משמעותי בכל סיפור המגילה, ארוע שהיה בו רק כדי לקבוע את היום בו תתחיל השמדת היהודים, ולמה לא נקבע החג על שם אסתר או מרדכי וכדו'? ובפרט ששם החג מסמל כידוע את מהות החג, ומה יש בפור שהטיל המן לסמל לנו את מהות חג הפורים?
תרוץ נפלא כתב הגר"מ פינשטיין זצוק"ל בספרו 'דרש משה', שנקבע כך ללמדנו, שכמו שכל נס הפורים היה מהיפוך של רע לטוב, כי הנה המן עשה גורל, וחשב שבזה קבע את גורלו של עם ישראל, אך לא ידע שהדבר שחשבו לרעה שנפל הפור בחודש שנפטר בו משה, נהפך להם לטובה כי בחודש זה גם נולד משה, וזו היתה טובה לישראל, כי זוהי כל מהותו של גורל, יש לו כמה פנים, היום כך ומחר כך.
וזהו הלימוד שצריכים אנו ללמוד מיום הפורים, שבכל דבר שהאדם חושב כי יש לו טובה, צריך תמיד לדעת כי הכל יכול להתהפך כמו גורל לכאן או לכאן, ותמיד יש לו להתפלל ולשים מבטחו בה' יתברך, וכן להיפך מרעה לטובה, לעולם לא להתייאש כי הכל יכול להתהפך מיד לטובה בחסדיו יתברך.
•••
לימוד זה הוא מיסודות האמונה, שאין מקרה בעולם, ומקרה אשר נראה לנו כרעה גדולה, יתברר בסופו של דבר כהצלה עצומה, ונביא בזה את אחד הסיפורים שפורסמו בשנים האחרונות שממחיש לנו יסוד זה.
הדבר התרחש לפני פרוץ מלחמת העולם השניה, כאשר קבוצת בחורי ישיבות מליטא שהתגוררו בגרמניה, הרגישו שחגורת החנק הנאצית הולכת ומתהדקת, וברחמי שמים הצליחו ברגע האחרון להבריח את הגבול בדרכם לאנגליה, בתקווה שיזכו לחירות ולישב בשלווה. אך לא עברו ימים רבים וכבר עלה חשד בעיני השלטונות האנגלים שהם מרגלים גרמנים, והורו לגרשם לאוסטרליה הרחוקה, תוך זמן קצר העלום לאוניה בדרכה הארוכה לגלות בארץ ניכר.
קשה לשער את כל הצער והאכזבה שהיו מנת חלקם של הגולים בכל הטלטולים הרבים האלו, אבל נחמתם היתה שהנה לפחות הצליחו לברוח מהמרצחים הנאצים ובקרוב יוכלו להגיע למקום מבטחים. אך גורלם לא שפר עליהם. לא עבר זמן רב מתחילת ההפלגה, והתברר שבאוניה זו שהכילה מגורשים רבים, ישנה גם קבוצת פושעים ועבריינים שגורשו כעונש מאנגליה, פושעים אלו החליטו להתנכל לבחורי הישיבה בשל חזותם היהודית.
הם הצרו להם והתעללו בהם בכל עת וזמן. השיא הגיע, כשהחליטו הפושעים להשליך את כל מטלטליהם של בחורי הישיבה, שהצליחו לקחת עמם לגלות, לים. הם נשארו עם בגדיהם לגופם בלבד.
הצער הגדול ביותר היה, שבין החפצים המעטים שהצליחו לקחת איתם ושמרו עליהם מכל משמר, היו חידושי התורה שזכו לשמוע בישיבות בהם למדו, ביניהם חידושי תורה מגדולי ראשי הישיבות בדור ההוא, וכן חידושים שעליהם עמלו שנים רבות, וערכם היה חשוב להם יותר מכל.
הם התחננו על נפשם בפני הפושעים, שלפחות ישאירו להם את היקר להם מכל, אך התחנונים נפלו על אוזניים אטומות, וכך, לקול זעקות השבר של הבחורים הושלכו מחברות חידושי התורה שלהם אל בין גלי הים האין סופיים. דמעות הבחורים התערבו במי הים והם לוו במבטיהם הכאובים את האובדן הגדול מכל.
שעה קלה לאחר זריקת המחברות לים, נראו ממרחק כעשר אוניות מלחמה, ובתוך דקות נשמעו רעמי פגזים ויריות שנורו בעוצמה רבה לעבר האוניה. המחשבות התרוצצו על הסוף הקרב ובא, אלא שכל זה נמשך זמן קצר ופתאום נשמעה הוראה מרחוק, וההפגזה נשתתקה, האוניה המשיכה להפליג, והיה הדבר לפלא.
ארבעים שנה לאחר מכן, נפגש באקראי אחד מניצולי האוניה עם זקן אחד. תוך כדי דיבור התברר שהיה זה מפקד האוניות שהפגיזו את ספינתם.
הניצול מיהר לשאול את המפקד לפשר ההפגזה העזה והפסקתה לאחר כמה דקות, והמפקד לשעבר סיפר לו את אשר ארע. אותו זקן היה מפקד של עשר אוניות מלחמה גרמניות. כאשר ראה מרחוק את אונית הפליטים חשדה לאונית אויב. הוא נתן הוראה להפגיזה עד להטבעתה המוחלטת. אלא שפתאום נראו על גלי הים מזוודות קטנות כשהן נעות לעבר הספינות הגרמניות.
המפקד חשש שאלו מזוודות נפץ או אותות אחרים מהספינה המופגזת, והורה להעלותן ולבדוק את תכולתן. כאשר פתחו הגרמנים את המזוודות, גילו להפתעתם ולחרדתם, מחברות שבתוכם כתובים דברים בשפה הגרמנית. המפקד חשש שהוא מטביע ספינה עם אזרחים גרמניים, והורה מיד להפסיק את ההפגזה ולתת לספינה להמשיך בנסיעתה.
ניצול הספינה ששמע את הסיפור כמעט והתעלף, כששמע את השתלשלות הדברים. ארבעים שנה לאחר הארוע התברר לו גודל השגחתו יתברך, שכל הצער והמכאוב על אובדן המחברות של חידושי התורה שבזמנו היה נראה להם כחורבן וכאובדן הגדול ביותר, הוא זה שעמד להם ברחמי שמים להצילם ממוות בטוח במעמקי הים הגדול, ללא שיהיה אפילו אי מי שידע את גורלם לנצח.