הרב ישראל ליוש
" וַיִּתְיַצְּבוּ בְּתַחְתִּית הָהָר" (שמות י"ט, י"ז)
הגמרא במסכת שבת (פח א) אומרת: א"ר אבדימי בר חמא בר חסא מלמד שכפה הקב"ה עליהם את ההר כגיגית, ואמר להם: 'אם אתם מקבלים התורה מוטב, ואם לאו שם תהא קבורתכם'.
מוסר השכל נפלא למד הגאון רבי חיים שמואלביץ זצ"ל מהמילים 'שם תהא קבורתכם', כי הרי הם עמדו בתחתית ההר, ומן הראוי היה שיאמר להם 'כאן תהא קבורתכם', מהו א"כ הלשון 'שם תהא קבורתכם'?
אלא אמר הגר"ח יש כאן רמז ליסוד גדול וחשוב בעבודת האדם את בוראו, שהרי דרך בני האדם שגם כאשר יתעוררו לדבר חיזוק או דבר מצוה, בעקבות מאורע שקרה להם או איזה אמרה מחזקת שהם שמעו, הם ידחו את התחזקותם ויאמרו לעצמם: 'שם', כאשר נגיע ל'שם' אזי המצב יתאפשר ואז נתחזק, בשלב זה ההתחזקות הזו קשה ואינה נוחה עבורנו, ה'שם' הזה הוא בבחינת 'קבורתכם', כי בזאת הוא קובר את ההתעוררות הגדולה שהיתה לו, בדחיה הזו הוא מכבה את הניצוץ שנדלק, ומי יודע מתי ידלק שוב.
•••
משפחת אויערבך, ההורים של הגאון רבי שלמה זלמן זצ"ל, עקרו מדירתם לדירה אחרת, הדירה החדשה היתה מחולקת לשתי יחידות, הם גרו באחת היחידות, ואילו ביחידה האחרת גרה משפחה שאיננה שומרת תורה ומצוות, חוזה השכירות שלהם אמור היה להיגמר רק שבועיים לאחר כניסת משפחת אויערבך.
כאשר הגיעה השבת הראשונה, קשה היה לרבנית אויערבך להעלות על דעתה שבשכנותה יחללו שבת בפרהסיה, היא לא תצליח להתמודד עם מראות שכאלו, ולכן, עשתה מעשה, היא פנתה אל דירת השכנים וביקשה מהם באדיבות ובנעימות האופיינית לה, כי יואילו בטובם לשמור את השבת ולא לחללה בפרהסיה, ובכך ימנעו ממנה וממשפחתה סבל רב.
השכן שמע את בקשתה, והרגיע אותה: "אל דאגה, הרבנית, אני אשתדל לשמור את השבת ולא אגרום לכם צער".
השבת נכנסה, ואכן היה נראה כי השכן עומד בהבטחתו ולא נשמע מכיוונם כל רעש של חילול שבת, אלא שבצהרי היום, יצאה הרבנית אל החצר, והנה לתדהמתה היא רואה שהשכן יושב עם עט בידו וכותב. היא לא יכלה לשאת זאת, לראות כך מקרוב כל כך יהודי מחלל שבת. הרבנית נסערה מאוד, היא לא רצתה להגיב לשכן ברגשות עזים כל כך, ולכן היא שלחה את בנה הגדול רבי שלמה זלמן שיעשה כחכמתו, למנוע את חילול השבת של השכן.
רבי שלמה זלמן הלך במצוות אמו אל השכן, ואחר שפתח בברכות, בשאילת שלום ובדברי נימוסין, גולל את השיחה עד לנושא החשוב שלשמו הוא בא, והעמיד את השכן על כך שאינו עומד בדיבורו והוא כותב בשבת בפרהסיה.
השכן נבהל, הניח את העט מידו והתנצל: "באמת לא חשבתי שגם זה מפריע לכם, חלילה לא התכוונתי להפר את הבטחתי, פשוט לא עלה בדעתי שאמך התכוונה גם לכתיבה, הייתי בטוח כי בכוונתה רק לרעש והמולה מחילולי שבת, אל דאגה, מעתה אמנע גם מכתיבה".
רבי שלמה זלמן, כדרכו לא יצא מיד מבית השכן והמשיך לשוחח איתו על הא ועל דא, ואז פנה השכן לרבי שלמה זלמן ואמר לו: "דע לך, שאני מאמין בדיוק כמוך, ואם תשאל אותי אם כן מדוע אני מחלל שבת, אספר לך קצת מקורות חיי".
וכך גולל בפני רבי שלמה זלמן את סיפורו: "נולדתי ברוסיה לאבי ואמי שלא שמרו תורה ומצוות, סבתא עוד הדליקה נרות שבת, אבל חוץ מזה לא היה לי כל ידע על יהדות מהי, מלבד צחקוקם של בני כיתתי הגויים שקראו לעברי קריאות גנאי של 'ג'יד', לא הרגשתי יהודי, ספור חיי" – המשיך השכן – "מתחיל כאשר פרצה מלחמת העולם הראשונה, הייתי אז בחור צעיר בגיל גיוס, כמובן שלא רציתי להתגייס, וכי מה לי ולכך שהמלך רוצה לצאת למלחמה, וכי אני צריך למות בשבילו?!, אבל לא היתה לי ברירה, התגייסתי למורת רוחי. ככל שהמלחמה התגברה, כך גברה גם הסכנה".
"התקדמנו כל העת לקו האש, ומטחי ירי של כדורים ופגזים שרקו מעל ראשי, הפחד מהמוות היה תמידי, והקושי הגדול היה ההרגשה כי את כל זאת אני עושה בעל כורחי, ללא בחירה או רצון, וללא כל מטרה, הכל למען מלחמה שאין לי מושג לשם מה היא נזקקת".
"מסביבי שרתו עוד חיילים יהודים ששמרו תורה ומצוות, ובאחת ההפוגות הבחנתי כי הם מוציאים מכיסם ספר – שרק לימים הבנתי שהוא ספר תהילים – וקוראים בו, ואני רואה" – משתף השכן את רבי שלמה זלמן בתחושותיו – "כי אחר התפילה הם הרבה יותר רגועים ממני, הם מחוזקים יותר, ורק אני מהלך בחוסר נוחות ובפחד מוות גדול כל כך, הבנתי שהיהדות היא זו שנותנת להם את הרוגע והשלווה הזו, והבנתי גם שזה מה שחסר לי".
"קשה לתאר את תחושת הריקנות שחשתי באותם רגעים, בליבי אף כעסתי על הורי שלא לימדוני מהי יהדות. ותוך כדי הרהורים פניתי לקב"ה ואמרתי לו: 'יודע אתה כי אין לי אפשרות לדעת שאתה קיים, לא לימדו אותי. לכן, אם אתה קיים תן לי סימן', והוספתי לבקש, 'רבונו של עולם, אם יפול רסיס ויפגע באצבע שלי ולא אוכל יותר לירות ברובה על האויבים, ולא אהרוג ולא אהרג, בכך אדע כי אתה קיים בעולם".
"אין לי מושג למה התניתי כך, אבל מיד אחר שגמרתי כביכול את ההתניה עם הקב"ה, לפתע עף פגז. מעוצמת הנפילה עפתי אחורה, התמוטטתי, פינו אותי לבית החולים, ובבדיקות מצאו שלא נפגעתי כלל, מלבד פגיעה באצבע", והשכן הראה לרבי שלמה זלמן את האצבע המשותקת שלו.
"בוודאי תמה אתה" – המשיך השכן – "מדוע אני נראה כך ואינני שומר תורה ומצוות אחר הסימן המובהק שמסר לי בורא העולם, שהוא נמצא איתי יחד בחזית המלחמה. אענה לך, בתחילה דחיתי את הכל לאחרי המלחמה. הייתי מתרץ לעצמי שכאן בחזית אין מי שילמד אותי מהי יהדות, כשאצא מהתופת – אמרתי – אלמד ואחזור לצור מחצבתי, אך גם אז דחיתי ופניתי ללימודי מקצוע. בסיום הלימודים, כאשר כבר הגעתי לבית הכנסת, ליבי כבר לא היה איתי, הוא התקרר, השכל אמנם הבין, אבל הלב כבר לא הרגיש, הוא התקשה, ולכן" סיים השכן את סיפורו – "אני נראה כפי שאני נראה, ואינני שומר תורה ומצוות".
רבי שלמה זלמן סיים את שיחתו עם השכן ושב לביתו. אמו עמדה שם בציפייה ורבי שלמה זלמן סיפר לה את סיפור השכן בבכי ובהתרגשות…
סיפור זה סיפר גיסו של רבי שלמה זלמן, הגאון רבי שלום שבדרון זצ"ל והוסיף שבזאת מובנים דברי המשנה: 'אל תאמר לכשאפנה אשנה שמא לא תפנה', חז"ל ריחמו עלינו ואמרו 'שמא', כי האמת שאדם שדוחה את ההתעוררות, הוא ודאי לא יפנה, אלא שחז"ל התחסדו איתנו וקבעו 'שמא לא תפנה'. אם נותנים לאדם הזדמנות, חבל להפסיד אותה ולדחות 'לכשאפנה'.