הרב צבי וינברג
"וּלְמַעַן תְּסַפֵּר בְּאָזְנֵי בִנְךָ וּבֶן בִּנְךָ" (שמות י', ב')
בשמות רבה (פרשה יג פיסקה ד), מובא שהקב"ה אמר למשה שתבוא מכת ארבה, ומשה לא כתב זאת במפורש אלא ברמז, במה שכתב "ולמען תספר באזני בנך", שזו מכת ארבה, כמו שנאמר בנבואת יואל על הרעב וחיסול הארבה, שהיה בזמנו על ישראל (יואל א, ג) "עליה לבניכם ספרו".
וצ"ב מה הענין המיוחד שיש בסיפור על מכת הארבה יותר משאר המכות, שרמז ב"למען תספר". וכתב הרד"ל שם (אות ט): "אפשר משום שדרך בנים קטנים לשחוק בארבה וחגב כדתנן (סוף פ"ט דשבת צ:) שמצניעין אותו לקטן לשחק בו, לכן דרך הבנים לספר מכת הארבה יותר מאחרים".
ובכלי יקר (לעיל פסוק א), מבאר זאת ע"פ הרמב"ן (להלן פסוק יד), בשם רבנו חננאל, שעד היום לא יאכל ארבה במצרים ואפילו אם יכנס בגבול מצרים, מ"מ לא יאכל, וזה ידוע לכל, וע"ז נאמר "שיחו בכל נפלאותיו".
שמכת הארבה שונה מכל המכות, שמשאר המכות אין היום כל זכר, ואין יודע הבן והנכד לשאול מה זאת, אבל במכת ארבה ישאלו הבן והנכד במשך הדורות, על הנס והפלא שאין הארבה אוכל מיבול מצרים, ועל כרחך נצטרך לספר להם את כל השתלשלות הענין וכל סיפורי יציאת מצרים, ויקויים "שיחו בכל נפלאותיו" – ודווקא ע"י מכת הארבה יקויים שפיר – ה"למען תספר" – ופירוש זה יקר ונכון מאוד", ע"כ. [ועי' עוד בבכור שור – מדוע שייך סיפור במכת הארבה יותר משאר המכות].
ובפירוש הרא"ש כתב באופן אחר מהמדרש, שמשה רבינו לא ידע מהי המכה הנוספת שיביא הקב"ה על מצרים, וכיון שאמר לו "למען תספר" – עשה משה גזירה שוה, נאמר כאן "ולמען תספר", ונאמר (יואל א, ג) "ספרו" – "עליה לבניכם ספרו ובניכם לבניהם ובניהם לדור אחר", וא"כ דרש שכשהקב"ה אומר לו "למען תספר", כוונתו שיביא את מכת הארבה.
והקשה הרא"ש, איך עשה משה גזירה שוה מדברי הנביאים שעוד לא נכתבו, וכתוב שם "שכל הנביאים ניתנו למשה על פה, עד בא כל נביא ונביא, ולכך נקראו "דברי קבלה", שלא ניתנו ליכתב אלא בקבלה, ואע"פ שאמרו אין דנין דברי תורה מדברי קבלה, אם למדה משה רבינו דנין", ע"כ.
והקשו לי, דבשלמא אחר מתן תורה אפשר לומר שדן משה גזרה שווה מדברי נביאים, שכבר קיבלם מסיני, אבל כאן הרי נמצא במצרים קודם מתן תורה, ואיך ראה מה שכתוב "למען תספר" – וכן איך עשה גז"ש מדבר שעוד לא קיבל, ויותר קשה דאם ידע את כל התורה כולה, גם ידע שיש ארבה, דהרי בהמשך מובאת מכת הארבה? וצ"ע.
האור החיים הקדוש בספרו 'פרי תואר' (יו"ד סי' פ"ה סק"א), מספר שבעירו היו נחילי ארבה מגיעים באופן קבוע פעם בב' או ג' שנים, ואנשי העיר היו נוהגים לאכול מהם.
כשגדל והיה למורה הוראה, הורה לאסור לאוכלם והפסיקו כולם לאכול חוץ מאחד שלא שת לבו לדבר זה, והראוהו בחלום שהיה אוכל שקצים ורמשים, והעירוהו כי הם הארבה שאכל בו ביום. ומסופר שם, שמשעה שפרסם איסורם וחכמי העיר היטו אוזנם ואסרום, מאותה שנה לא נראו עוד במערב למעלה מעשרים שנה.
(קב ונקי)