בפרשת נצבים מצינו ברש"י (י"ב): למה נסמכה פרשת אתם נצבים לקללות? לפי ששמעו ישראל מאה קללות חסר שתים חוץ ממ"ט שבתורת כהנים – הוריקו פניהם ואמרו: מי יוכל לעמוד באלו, התחיל משה לפייסם: 'אתם נצבים היום' – הרבה הכעסתם למקום ולא עשה אתכם כליה, והרי אתם קיימים לפניו.
עולה מדברי רש"י, כי לאחר שנבהלו ישראל מהקללות, פייסם משה רבינו ואמר להם: אין לכם מה לחשוש מהקללות, שהרי על אף שהכעסתם לפניו – עדיין הנכם קיימים. ויש להקשות: וכי כוונתו של משה היתה לומר שהקללות אינן פועלות את פעולתן?! והלא הן אמורות לחול על עוברי רצונו!
יישוב לשאלה זו, נמצא בעקבות המעשה הבא:
רבי חיים מוולאז'ין היה רגיל לעלות אל רבו הגאון מוילנא פעם או פעמיים בשנה, ולהרצות בפניו את כל השאלות והספקות שהצטברו אצלו בין ביקור אחד למשנהו. שנה אחת פרצה מלחמה קשה בין הקוזקים באיזור. הדרכים היו בחזקת סכנה ורבי חיים נמנע באותה שנה מלעלות אל הגר"א.
כששקטו סוף סוף הרוחות, מיהר רבי חיים לצאת לדרך, ולשים פעמיו אל ירושלים דליטא, כמנהגו מימים ימימה. הדרך ארכה זמן רב, כברת דרך ארוכה כבר היתה מאחוריו, העגלה פילסה לה נתיב בעיקולי הדרך המשובשת. פתאום הגיח קוזק מאיים מאי שם, והתקרב אל העגלה בצעדים מאיימים. כידונו המאיים מוחזק היה בידיו – מכוון אל הגר"ח. הוא הביט אל טרפו במבט חמור סבר – עוד רגע קט עומד הוא להסתער עליו בתאוות רצח ולהורגו נפש.
ורבי חיים מצידו, כפסע בינו לבין עולם האמת, חרב חדה מונחת על צווארו, אך הוא לא קם ולא זע, משל אין הדברים נוגעים אליו. על פניו לא ניכרו אותות פחד, הוא לא ביצע כל פעולה, ואפילו לא ניסה להתחנן על נפשו. במקום כל זאת, הוא עשה השתדלות אחת קטנה, השתדלות שכל כולה – חיזוק מידת הביטחון: הוא עצם את עיניו, תוך שהוא מתעלם מכל המתרחש סביבו, וריכז את כל פינות מוחו במחשבה ש"אין עוד מלבד הקב"ה שום כוח בעולם כלל!". לפתע הקוזק שמט את הכידון, כמו מאליו, וחלף על פני הגר"ח כעובר אורח הממשיך לדרכו…
מאוחר יותר הסביר רבי חיים את שהתרחש: בצל הידיעות שהמצב בדרכים רגוע יותר – הסחתי דעתי מבטחוני המלא בהשי"ת, נתפסתי במידת מה, לתחושה הטבעית כי הדרך בטוחה ואין לי ממה לחשוש. בגלל חולשה זמנית זו, שלחו לי משמים את הקוזק המאיים. מיד כאשר התחזקתי במלוא הבטחון ובביטול כל הכוחות הפועלים עלי אדמות, באותו רגע בטל כל כוחו של הקוזק לעשות לי רע, והוא הלך מבלי לעשות דבר.
הרי לנו, מה גדול כוחה של מעלת הביטחון, והדבקות במחשבה בהשי"ת, לשמור על האדם שלא יארע לו כל רע, וכבר אמרו חז"ל: "אפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם – אל יתייאש מן הרחמים".
ומכאן, תשובה לשאלתנו, על פי דרכו של ראש ישיבת גייטסהד, הגאון רבי לייב גורביץ:
משה רבינו לא הסתפק באמירת 'אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם', אלא המשיך לבאר להם – באיזה תנאי ינצלו: בהיותם נצבים דווקא 'לִפְנֵי ה' אֱלֹקֵיכֶם'. אם יהיו קשורים ודבוקים במחשבתם לקדוש ברוך הוא – שום כוח שבעולם לא יוכל לפגוע בהם לרעה, וכפי סגולתו הנודעת של הגאון רבי חיים מוולאז'ין, בספרו 'נפש החיים': שכאשר האדם מקבע בנפשו ודבוק במחשבתו שה' הוא האלוקים, ואין עוד מלבדו שום כוח בעולם כלל – יוכל להסיר מעליו כל המזימות והקיטרוגים.
(מתוך הספר 'ללמדך')