השירה והזמרה תופסים חלק מרכזי וראשון במעלה בכבודה של השבת.
חז"ל אמרו במדרש: "ויכל אלוקים ביום השביעי – אמר הקדוש ברוך הוא, בואו ואמרו שירה, פנים חדשות באו לכאן".
ובזוהר הקדוש (זוהר חדש אחרי מז) נאמר: "ביומא דא דשבתא בעי בר נש למחדי ביממא ובלילא".
ובספר 'יסוד ושורש העבודה' כתב: "ויזהר האדם לכבד את ה' מהונו ומגרונו לומר זמירות ושבחים על השולחן" (שער העליון פ"ו).
וזו לשונו של ה׳פלא יועץ׳ [מערכת שיר]: "בשבתות ובמועדים ראוי להרבות בשירות בבית הכנסת, וכל אחד ישורר על שולחנו שירים נאים מעניני דיומא, דבר בעיתו מה טוב. וזה עבודת ה׳ חשובה מאד, שכל מלאכי מעלה משתמשים בזה וזוהי עבודתם – וכולם פותחים את פיהם בשירה ובזמרה".
ב׳ספר הישר׳ לרבנו תם כתוב: "סימן לאוהב – ששמח בשמחת אהובו", ואמר הרה״ק בעל ׳יסוד העבודה׳ מסלונים זי״ע, שיום השבת הוא כביכול זמן שמחה אצל הקב״ה, ולכן מצוה לשמוח בו, ובפרט בזמן אמירת השירות והתשבחות.
*
היה זה בשלהי שנת תקפ"א. הרה"ק בעל ה'אוהב ישראל' מאפטא שנחשב אז כזקן האדמו"רים וכשריד לדור אחרון שזכה ליצוק מים על ידי תלמידי הבעש"ט הק', השיא את נכדו במעמד מרומם ורב רושם, אשר זכה לתואר 'החתונה הגדולה באוסטילא' – אליה נקבצו ובאו כל גדולי אותו דור, רבנים וצדיקים, אדמו"רים ותלמידיהם, לשאוב מלוא חופניים שמחה משמחתו של אותו צדיק.
לא נאריך בדברים אודות אותה חתונה היסטורית, אך במהלכה ניתנה לבעל החידושי הרי"ם ההזדמנות יקרת הערך, להיות קרוב להרה"ק מאפטא ולהתענג מזיו אמרתו, וכפי אשר העיד אחר כך: "מתיקות דבריו עמדה בפי עוד שנה ורבע".
וכך סיפר בעל ה'חידושי הרי"ם' את אשר שמע מפ"ק בעל ה'אוהב ישראל':
"בתפילת יום השבת אנו אומרים: 'ויום השביעי משבח ואומר מזמור שיר ליום השבת טוב להודות לה', לפיכך יפארו ויברכו לא-ל כל יצוריו'. ונשאלת השאלה, מה ענין זה לזה?! וכי בגלל שיום השביעי משבח ואומר, לכן יברכו כל היצורים? והלא כל מטרתם ושאיפתם של יצורי ארץ היא להודות ולהלל לה', ולשם מה אנו מציינים כי בגלל שיום השביעי משבח ואומר – לכן דייקא ביום זה יברכו ויפארו כל היצורים?
אלא, ביאר בקדשו הרה"ק מאפטא, אף כי שאיפתו של כל יהודי היא להודות ולשבח לבורא כל עולמים, אכן הוא לא זכאי לכך! כי מה בן אנוש ומה חייו, מנין לו העוז והגבורה לפתוח פיו להודות לבורא על עולמים, רם ומתנשא על כל רמים, מלך מלכי המלכים?
אך מכיון ש'יום השבת משבח ואומר', לכן ולפיכך 'ישבחו ויפארו לא-ל כל יצוריו'. אנו, בני ישראל, מנצלים את הפירצה שפרץ יום השבת עבורנו, ומרהיבים עוז לשבח ולרומם, זכות שלא היינו זוכים לה בלי יום השבת!
*
בהתרפקות ובערגה היה מספר כ"ק מרן אדמו"ר בעל ה'באר יעקב' מנדבורנה זצ"ל על נעימות ומתיקות עבודת הזמירות ביום השבת במחיצתו של אביו הרה"ק רבי חיים מרדכי בעל ה'דבר חיים' מנדבורנה זיע"א (מתוך דברות קדשו ויחי תשס"ד):
"פעם אחת שמעתי מפה קדשו על ההשגות הנעלות שהיו לו בשבת קודש. היה זה בשבת אחת לעת זקנותו כאשר עלה לביתו נאוה קודש אחר עריכת השולחן הטהור, וגופו היה חלוש מאוד, והתאונן על עצמו שאינו יכול להאריך בשולחן הטהור כאוות נפשו, ואמר אז שבצעירותו כאשר ישב על קעסט אצל חותנו מרן הרה"ק מוהרא"ז מקרעטשניף זי"ע, אף שעריכת השולחן שלו היתה ממש מעין עולם הבא, 'אך אני לא הסתפקתי בזה' – כך סיפר לי אאמו"ר על עצמו בזה"ל ממש – 'ואחר גמר עריכת השוה"ט, נכנסתי לביתי שכבר היה חשוך אחר שכבו נרות השבת וישבתי לבדי וחזרתי שוב על כל הזמירות מהחל ועד כלה, והוספתי לומר נשמת כל חי'".
ממשיך לספר בעל ה'באר יעקב' על אביו הגדול: "זכורני בעת אשר הרשעים ימש"ו הגלו אותנו מביתנו למחנות עבודה, והיינו יחדיו בערך אלף איש מאחינו בני ישראל, ובערב שבת שיכנו אותנו במקום גדול, ולא היה באמתחתינו בגדי שבת ושאר צרכי שבת, ואאמו"ר זצוק"ל (בעל ה'דבר חיים) פרש לקרן זוית, ומאי שם הובאה לפניו חבית גדולה והפכוה על פיה, וכך שימשה החבית לשולחן, ופרסו עליה פיסת נייר למפה. ואבי הק' פתח בתפילת מנחה וקבלת שבת, ואחר התפילה קיים על אותו 'שולחן' את מאמר הכתוב 'תערוך לפני שולחן נגד צוררי' פשוטו כמשמעו, והחל לומר את זמירות ליל שב"ק – שלום עליכם, אשת חיל, ורבון כל העולמים בהתלהבות גדולה ובכח עצום של תפילה, כאילו הוא נמצא עתה בבית מקדש מעט בשלוה ובמנוחה ולא חסר לו מאומה".
*
שח כ"ק מרן אדמו"ר ה"ישועות משה" מויז'ניץ זצ"ל [מובא בספר החדש 'איזהו חסיד' יו"ל ע"י הגה"ח יהושע קטינא]: "פעם שאל אחד את האי חסיד האי עניו רבי מרדכי חנא מתלמידיו המובהקים של הסב"ק מויזניץ בעל אהבת ישראל זי"ע: מדוע הרבי שלך אינו מוכיח את האנשים שבאים להתברך מפיו? נענה רבי מרדכי חנא ואמר: 'כאשר הרבי אומר 'כל מקדש' בשולחן הטהור בליל שב"ק, כל ספרי המוסר פתוחים לפניי'".
על כך הוסיף והטעים מרן האדמו"ר ה'ישועות משה': "אכן רחוקים אנו ממדרגתו של רבי מרדכי חנא, אבל אפילו אנשים פשוטים כערכנו שישבו על יד שולחנו של אבינו רבינו ה'אמרי חיים' זי"ע בליל שב"ק, היה להם הרהורי תשובה לפחות שעה קלה, בשעה שהסתכלו בצורת קדשו בעת שהתכונן לומר 'כל מקדש', היו אלה רגעים שקשה לשוכחם ולהסירם מנגד עינינו!"
*
היה זה בימי השואה הנוראה. האדמו"ר רבי חיים יחיאל רובין זצ"ל הצדיק הנודע מדומברובה, עם עוד עשרים יהודים, הובלו ביום שישי בבוקר לבית-הקברות. הנאצים ימ"ש החזיקו שם את הרבי עם יתר היהודים במשך כל היום.
כשהשבת התקרבה, ביקש הרבי מאחד היהודים הקברנים (שהיה להם חופש תנועה אל העיירה – עקב 'עיסוקם' בקבורת היהודים הנרצחים), שיתגנב אל תוך העיירה ויביא לו שתי חלות. לפנות-ערב, כאשר השמש שקעה, נאנח הרבי אנחה כבדה, ואמר שהוא מצטער נורא כי זו לו הפעם הראשונה בחייו, שאין ביכולתו ללכת לטבול במקוה בערב שבת, ובפרט ביום קדוש כזה – כשהוא מתכונן לקידוש השם – כאשר כל יהודי במעמד כזה זקוק לטבילה.
הרבי עבר לפני התיבה והתפלל תפילת 'קבלת שבת' בלחש, בשקט, אולם בהתלהבות גדולה. הוא ביקש מכל יתר הקדושים, כי גם הם יתפללו את תפילתם האחרונה בכוונה גדולה, ובכל הלב. הרשעים הנאצים ימ"ש עמדו מסביב ומכונות היריה מכוונים אל היהודים, וחיכו רק לפקודה לרצוח את היהודים. עוד בצהריים הכריחו הנאצים את היהודים לכרות לעצמם קבר אחים. ואמנם, באותו הקבר הפתוח, עמדו עשרים יהודים והתפללו בהתלהבות ובדביקות עצומה את תפילתם האחרונה, "קבלת שבת" האחרונה. לאחר התפילה אמר הרבי – בפנים מסבירות "שבת שלום" אל הקברנים היהודים, ומיד התחיל לזמר זמירות ולשיר בקול ערב "שלום עליכם" ו'אשת חיל', קידש על החלות ואמר דברי תורה על משמעותן של קדושת כ"ב אותיות שבתורה.
באמצע אמירת התורה של הרבי – כפי שמספר אחד מ'הקברנים' הניצולים – הגיע הרבי להתלהבות גדולה עד שהתחיל לשיר במתיקות רבה, ובשירתו זו הלהיב כל כך את כל עשרים הקדושים, עד שכולם יצאו לרקוד בתוך הקבר, וכך, תוך כדי הריקוד הקדוש, החזירו את נשמותיהם הקדושות לבוראם. המפקד הנאצי פקד "לירות", הריקוד נפסק באמצע – – – (מובא בספר קדושה וגבורה, נכתב ומעובד עפ"י זמירות שבת עוז והדר מהדורת הוכמן)