זלטפולי היתה עיירה מני רבות באוקראינה של הימים ההם. יהודיה היו בורים ועמי ארצות גמורים. הרבה גופי תורה נעשו אצלם כחומרא ומנהג בעלמא… ככל שמועטות היו ידיעותיהם בתורה כך מרובות היו אמונותיהם התפלות… כמה עיירות קטנות הסמוכות השתתפו במקןוה אחד, באתרוג אחד, בשוחט אחד וברב אחד שגם הוא היה כעין עיירתו… אך מאז ומתמיד הקפידו למנות שמש בעירם.
הקפדה זו באה בשל אמונות תפלות שנשתרשו בליבות יהודיה: שתי שבתות התוכחה הפכו לימי אבל. הם האמינו שכל העולה לתורה בשבתות אלה ואינו בבחינת צדיק גמור לא יוציא שנתו… ולא זו בלבד אלא שבעלי הבתים פקקו אזניהם באצבעותיהם ובלבד שלא ישמעו את פסוקי התוכחה. אם עולים לא נמצאו, הרי גם קוראים בתורה לא היו במשך השנה כולה, כדי שלא הם שיקראו בתורה את פרשיות כי תבוא ובחוקותי… והיות ובכל זאת יהודים היו, ולקרוא בתורה הם מוכרחים – הטילו תפקיד זה על השמש.
הם גם האמינו שהתוקע בשופר לא יוציא שנתו. מעשה היה שם לפני שנים שבעל התוקע לא הצליח לתקוע. יעצוהו להפוך את השופר וללחוש לתוכו שיר של פגעים "יושב בסתר עליון" והועיל. מיד הבינו אותם בורים כי בשופר שוכנים מיני שדים ורוחות… מני אז ירדה עליהם אימת מוות מפניו. לשנה הבאה לא נמצא מי שיאות לתקוע בשופר… משקרב ובא ראש השנה – ובעל תוקע אין, גזרו שיהא השמש משמש גם כבעל תוקע… השמש היה בעיניהם כשעיר לעזאזל. כך שאת התפקיד הזה הסכימו למלא רק זקנים עניים. נמצא שבני זלטפולי היו מלווים מדי שנה או שנתיים את שמש העיר לבית עולמו… בעובדה זו היה די כדי לאשש את חששות ההבל שלהם, ושוב לא נותר להם צל של ספק כי אכן ארץ אוכלת שמשיה היא…
הסבא משפולי הגיע לעיירה זלטפולי בשלהי חודש אב, שנת תק"כ. ימי אלול קרבו, צריך לתקוע בשופר. צריך לקרוא את פרשת כי תבא ובמקום אין שמש. השמש הקודם נפטר בסוף החורף ומאז לא הסכים איש לקבל על עצמו את המשרה… בשבת הראשונה לשהותו בעיירה התארח בביתו של אחד מפרנסי העיירה. להפתעתו, ראה המארח שאורחו לא הסכים לאכול טרם נטל ידיו. הידור זה היה יוצא דופן בזלטפולי… החל לדובב את אורחו, ושאלו אם יודע הוא לקרוא בתורה ולתקוע בשופר, כשהשיבו בחיוב, שמח בעל הבית. למחרת השבת בחנו פרנסי העיירה את הסבא, ונוכחו לדעת שאברך זה מתאים לתפקיד השמש החיוני והחסר כל כך. החלו מונים בפניו כל אותן מטלות קשות ומסוכנות המוטלות על כתפי השמש, נהגו עמו כגר הבא להתגייר… הצהיר הסבא: "מקבל אני להיות השמש". חתמו עמו על "כתב שמשות". בראש חודש אלול עלה ותקע בשופר. מעולם לא נשמעו תקיעות כה יפות בעירם, שכן היו מורגלים בתקיעות של שמשים ישישים חלושים…
אך לא זמן רב ארכה שמחתם – לסבא נודע כי מקווה הטהרה היחידה בעיר מושבתת שנים. עם סיום התפילה עלה על הבימה והצהיר כי תקיעת שופר זו תהיה האחרונה שהם שומעים ממנו אלמלא תתוקן המקווה. סערת רוחות פרצה בבית הכנסת לנוכח "חוצפתו" של השמש החדש. 'הראיתם את עז הפנים הזה… האחד בא לגור וישפוט שפוט…' צעקות רמות ודפיקות על השולחנות…
'מה לכם רותחים?' אמר הסבא 'כלום הכרחתי מי מכם לעשות מעשה, אני אומר רק שבאין מקווה אין גם תקיעת שופר… היו שלום, עוזב אני את העיר!' נטל את תרמילו ופנה לצאת.
כיון שנוכחו שכוונותיו רציניות הסכימו, וכבר למחרת נשמעו הלמות פטישים מהמקווה. היתה זו הפירצה הראשונה שתיקן. כאשר הגיעה פרשת "כי תבוא" עלה הסבא על הבימה והודיע לבני העיר הנדהמים כי לא יקרא בשבת אלא אם יתוקן העירוב. הרעש והמהומה בבית הכנסת עלו מעלה, אי אפשר היה לשמוע אף אחד… ושוב הסבא לוקח את תרמילו ופונה לעבר הדלת. ליותר מכך לא היה צריך, בו ביום החלו בתיקון עירוב בעיר. באותה שבת כבר היתה זלטפולי מוקפת עירוב כשר!
(נר לשולחן שבת, מעובד ומקוצר מתוך "בסוד עבדיך" ח"ה)