הרב יהושע לייבזון
טקטוקי הגלגלים של מזוודות הטרולי, מרטיטים את הלב. רבבות תלמידי ישיבות ממהרים לתחנות האוטובוס, גוררים אחריהם מזוודות שגלגליהן מתופפים על גבי המדרכות, ומשמיעים בקול את דברי התוס' המפורסמים במסכת כתובות סב: "דרך בהולך ללמוד שנעשה אדם גדול".
מחלונות הבתים משקיפים עליהם ההורים, בעיניים דומעות ובלבבות הומים.
אשרינו שזכינו. אשרינו שראינוכם בכך! אוי לנו אם לא ראינוכם בכך. ילדינו החביבים, היקרים לנו מכל, עוזבים את הבית ואת הפינה הנעימה שלכם, על כן יעזוב איש את אביו ואת אמו, את אחיו ואחיותיו, ודבק בתורה הקדושה הנקנית ב-48 קניינים של מיעוט תענוג, מיעוט שינה, מיעוט שיחה. משקיעים את עצמם בעומקה של הלכה, וגדלים בתורה הקדושה.
אנחנו נמתין לכם, בנינו היקרים. נעמוד בחלונות הבתים, ונשקיף מרחוק. נלווה אתכם במבטים שלנו, נראה אתכם מתרחקים.
היינו רוצים ללוות אתכם לתחנה, אבל אנחנו יודעים שאתם רוצים 'להרגיש גדולים', ושאתם חוששים שאולי מישהו יראה את הדמעות שמבצבצות לנו בזווית העין, כשאנו נפרדים מכם לחודש ימים.
ובלילה, נשב ליד הטלפון ונייחל לצלצול, נמתין שתמצאו כמה דקות פנויות בזמן שאינו יום ואינו לילה, ותתקשרו לדווח שהכל בסדר, שהגעתם בשלום ב"ה, ושהסתדרתם במיטה טובה בפנימיה. שיש לכם מקום טוב בחדר האוכל, והכי הכי חשוב שיש לכם את החברותות הטובות ביותר.
וכשתבוא השבת, יישאר כסא ריק, זכר למעשה בראשית, זכר לילד השוקד על תלמודו, על בריתו של בורא העולמים, אשר אילולא היא חוקות שמים וארץ לא שם הבורא במעשה בראשית.
עכשיו אנחנו עומדים בחלון, שואפים מלוא הריאות את העשן שנפלט מאגזוזי האוטובוסים, והפעם, בשונה מתמיד, הערפיח הזה ערב לנו, ממלא אותנו בחיים, בתחושה של טוהר – יש כאן בני ישיבה, הנוסעים לבית תלמודם, כדי שייעשו אנשים גדולים.
אנחנו יודעים שלא תאכזבו אותנו בנינו היקרים. אתם תעמדו בציפיות, תשקדו על תלמודכם, ותקימו דור נוסף ומפואר של תלמידי חכמים, כתר התפארה של עם ישראל.
ביום הזה אנחנו גם מקדישים פינה חמה בלב לחברים שלנו שעדיין לא זכו לכך, לזוגות שלא זכו לפרי בטן, לרווקים והרווקות שעוד לא זכו למצוא את הזיווג ההגון להם.
הם רואים אתכם צועדים, ובלבם מתחוללת סערה. גם הם היו רוצים לעמוד בחלון ולהשקיף עליכם לטובה. גם הם היו רוצים לראות את רחובות העיר משחירים מבחורי החמד היוצאים לבית תלמודם, ולנסות למצוא ביניהם את הילד האחד שהוא שהם, פרי בטנם ועולל הטיפוחים שלהם.
גם מעיניהם זולגת דמעה ביום הזה, ואחרי עוד דמעה ושתיים נוספות. זהו יום טעון עבורם, יום שבו הם שמחים מאוד בכך שכל מי שהם מכירים זכה לילדים משלו, וגם מצטערים צער רב על כך שהם עצמם לא זכו לילדים משלהם.
מכאן נשלח להם את הלב שלנו, שידעו שאנחנו לא שוכחים אותם. מתפללים עליהם, ומייחלים לישועתם הקרובה.
ובעזרת ה', ביום גדול וקדוש כזה, כשעולם התורה מתעורר מחדש לשנת לימודים נוספת ומלאה באינסוף שפי גמרא ושעות של שקידה והתמדה – ביום הקדוש הזה אנו נושאים עיניים דומעות למרום בתחינה – שלח ישועה לכל חשוכי הבנים ומעוכבי השידוכים – תן להם לקיים את המצווה שציוותנו: "ושננתם לבניך".
אמן