"וּבָאתָ אֶל הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם וְאֶל הַשֹּׁפֵט אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם" (דברים י"ז, ט')
ה"נודע ביהודה" היה שומע את צרותיהם של האנשים שהיו פוקדים את חדרו מדי יום ושופכים לפניו את מררתם. אך לאחר שעזבו את החדר היה פורץ בבכי מר. לבו לא עמד לו להכיל את סבלם של צאן מרעיתו. כך נראה מנהיג אמיתי.
ה"בית הלוי" היה באמצע שיעור בישיבת וולוז'ין, כשלפתע נכנס לחדר יהודי לא מוכר. חזותו מוכיחה עליו שהוא מפשוטי העם, בור ועם הארץ. בידו החזיק את בנו הקטן. אמר היהודי: "כל הילדים שלי בורים ועמי ארצות, אינם יודעים קרוא וכתוב, חוץ מהילד הזה. הכנסתי אותו לחיידר, כעת אני רוצה שהרב'ה יבחן אותו ויראה אם הוא באמת יודע".
התלמידים נעצו את מבטם באורח הלא קרוא; זאת לא התנהגות! אי אפשר להיכנס בלי רשות לחדר השיעורים ולהפריע באמצע השיעור! אך ה"בית הלוי" ראה את הדברים אחרת. הוא קרא לאותו אדם ואמר לו בנחת: "בוא, תשב בבקשה". הוא הושיב את הילד על ידו, וליטף אותו בחום. "למדת חומש?"
"כן".
"איזה חומש למדת"?
"ויקרא". ה"בית הלוי" מתחיל לשאול אותו מה הפשט בפסוק הזה, ומה הפשט בפסוק ההוא. והילד עונה, משיב מה שמשיב, עד היכן שידיעתו משגת. ואז פונה ה"בית הלוי" לאבא: "אשרי בנך! אשרי יולדתו! מחלקך יהיה חלקי ומגורלך יהי גורלי! הלואי שאזכה שיאמרו על בני מה שאומרים על הבן הזה!"
שמע האב את דברי ה"בית הלוי" ופרץ בבכי של שמחה והתרגשות אם 'הרבי הגדול' בחן את הבן שלו ושיבח אותו בשבחים נדירים כל כך, בודאי הבן שלו עילוי גדול. ברוך ה' שזכה לכך!
אבל התלמידים, כמובן, לא כל כך התלהבו מדברי ה"בית הלוי"… דבריו היו משונים בעיניהם הם פנו אל רבם ושאלו אותו לפשר הדברים. הסביר להם: "הבן הזה, שיודע קצת חומש, הוא תלמיד חכם יותר מאביו… אני מאחל לעצמי שגם אני אזכה לבן שיאמרו עליו שהוא תלמיד חכם יותר מאביו…"
אלו מנהיגים אמיתיים. יודעים להלך נגד רוחו של כל אדם.
***
יש סיפור על הגאון מוילנא, שמעתי אותו ממישהו ששמע מר' שלום:
הגאון לא היה נעזר ברופאים – "מה חלק ברופאים בבית עושי רצון השם". פעם סבל מדלקת אזנים קשה. כיון שלא הלך לרופא, סיפרו לו בני ביתו שיש אשה שמרפאה באמצעות לחש. הגאון הסכים שהאשה תבוא לביתו. הוא פנה אליה וביקש לדעת מהו הלחש, אולי חלילה זה שם טמא. אמרה: "הרי זה מקור פרנסתי היחיד, ואם אגלה את סודי אני עלולה לאבד את מטה לחמי"… אבל כמובן אין לחשוש מהגאון שיעשה שימוש לרעה בלחש ויגלה אותו ברבים.
גילתה האשה לגאון כיצד עובד הלחש: "אני נוטלת בידי כוס מים, מברכת 'שהכל נהיה בדברו' ושותה. זה הכל… וזה עובד!"
שאל הגאון: "מי גילה לך את הלחש הזה?"
"הריבונו של עולם!"
וכך היא מספרת: "הייתי ילדה יתומה, אבי נפטר. נשארתי ללא פרנסה. נכנסתי לבית הכנסת, פתחתי את ארון הקודש ובכיתי לה' 'אין לי פרנסה'. פתאום אני שומעת איזו בת קול שאומרת לי: 'תגידי שהכל נהיה בדברו, לרפואת בני אדם ותהיה לך פרנסה ברווח'. ככה אני מתפרנסת לא רע כבר שלושים שנה".
שמע הגאון את סיפורה ופרץ בצחוק, ומן הצחוק התפוצצה המוגלה שבאזנו. הוא כבר לא היה צריך את הלחש כדי לרפא את אזנו…
שאלה האשה: "למה הגאון צחק?" ואז הוא סיפר: "אני הייתי הבת קול… הייתי שם בבית מדרש, שמעתי יהודיה בוכיה, לא יכולתי ללמוד. שמעתי שהיא צועקת 'פרנסה', פרנסה', ואמרתי: 'אם את צריכה פרנסה תגידי שהכל נהיה בדברו, זה יעזור לך'. לא חשבתי מראש ולא תכננתי מראש לומר את הדברים, זה מה שיצא לי מהפה באותו רגע כדי להפיס את דעתה של האשה".
הגאון לא חשב ולא התכוון, אבל "ככל היוצא מפיו יעשה" – אחרי שהדבר יצא מפיו, הקב"ה קיים את דבריו.
(יחי ראובן – פרשת פנחס ומטות)