"והאיש משה ענו מאוד" (יב, ג)
פעם התלוויתי אל מרן לביקור ופגישה בבית מרן הרב שך. הסיבה שלקחני עמו היתה, כדי שאשמיע לאזנו בקול רם, את מה שיאמר לו הרב שך. הנושא שביקשו לדון היה, מקום המגורים של הג"ר יחיאל מיכל פיינשטיין, שחפץ באותו זמן לעזוב את תל אביב, והתחבט בשאלה, האם להעתיק את ביתו ואת בית מדרשו לבני ברק או לירושלים.
מרן ה'קהלות יעקב' גילה דעתו, כי בירושלים יש חסרון עבורו, היות ולבני מרן הגרי"ז מבריסק יש את המחברות משיעורי הגרי"ז, מה שאין לחתנו הגרי"מ פיינשטיין, לכן מוטב שיעבור לבני ברק.
מרן הרב שך צידד אף הוא בדברי הסטייפלר, וכך הכריעו שני גדולי התורה, מנהיגי ומאורי הדור, וכך היה, שהג"ר מיכל תקע את אהלו בבני ברק, ואף את הכולל אשר בראשותו.
אגב, מאז עבר הגרי"מ פיינשטיין לבני ברק, היה רגיל לבוא בחול המועד פסח וסוכות, לביקור אצל מרן ה'קהלות יעקב'. בתחילה נהג הסטייפלר להחזיר לו ביקור בביתו. ומעניין שלא המתין עם רגש החובה הזה ליום אחר, אלא מיד בסמוך, אולי חצי שעה אחרי שיצא רבי מיכל, קם הסטייפלר ונסע אליו לכבדו בביקור חוזר. ולא זו אף זו, שביקש הסטייפלר מבני הבית לבוא עמו וללוותו. (אולי מפני שהגרי"מ בא אליו עם מלוים, וחפץ להשיב לו כמידתו). כך היה כמדומה שתי פעמים.
אלא שאז – כנראה בראותו את הטרחה שזה גורם לסטייפלר – שינה הגרי"מ פיינשטיין ממנהגו, והחל לבקר את מרן רק ביום האחרון, או בשביעי של פסח או בהושענא רבה, בשעה מאוחרת אחר הצהריים, באופן שכבר לא היתה אפשרות להחזיר לו ביקור בחג. ואכן מאז נמנע הסטייפלר מלהשיב לו כגמולו.
איך עושים שלא נתפס לגאוה?
שח רבי שרגא שטיינמן: עוד הרבה קודם שהייתי לנכדו, כנער צעיר בן תשע או עשר ניגשתי אליו עם, אבדל"ח, חברי רבי ראובן קרלנשטיין ז"ל, ושאלה תמימה בפינו: "איך עושים שלא נתפס לגאוה? אם אני מכיר את עצמי, ויודע שאני מהילדים הטובים בכיתה, איך אני יכול לעשות שקר בנפשי ולומר שאני כלום? אז איך אדם יכול שלא ליפול לגאוה?" למשמע השאלה צחק הסטייפלר מלוא פיו. כנראה שנהנה לשמוע ילדים צעירים באים עם שאלה מסוג זה – איך לא נתפסים להיות בעל-גאוה… וכך ענה לנו במאור פנים מיוחד:
"ככל שאדם לומד יותר, הוא יותר מבין כמה שהוא חלש וכן יש לו ללמוד ולא למד. ממילא אין לו מה להתגאות. ואם הוא מתגאה, על כרחך שעדיין אינו מבין כמה יש לך עוד להשתלם וללמוד. ככל שתלמד יותר, רק תראה שאין לך מה להתגאות". ואז שוב הרים את כולו בחיוך: "אין לך במה להתגאות!"…
גם את מקומו המיוחד בכותל המזרח של בית כנסת לא חיבב ביותר. מצטער היה שלא יושבים לידו עוד תלמידי חכמים, ומותירים אותו בגפו, כאילו רק הוא ראוי לכך ואין בלתו. תדיר היה מבקש ומפציר שיבואו עוד ממתפללי בית הכנסת לשבת על ידו. (כמדומה שהג"ר נפתלי צבי יהודה ריף זצ"ל והג"ר ראובן פיין זצ"ל ניאותו לבקשתו).
זכורני שסיפרו, כי ביקש בשמחת צאצאיו שלא יפרסמו לו ברכת מזל-טוב בעיתון.
"רק מפני שהוא הזקן מכולם"
בבית הכנסת 'לדרמן' בו התפלל, כיבדוהו מדי שבת בשבתו בעליה לתורה בשלישי, ולא היה ניחא ליה בזה. פעם אמר, כי אצל ה'חזון איש' היה מרן ה'חזון אישי מקבל שלישי בשבת אחת, ובשבת הבאה הוא עצמו, ולמה כאן נותנים לו כל שבוע ושבוע. אחר הוסיף ונקב בשמות תלמידי חכמים ממתפללי המקום שאפשר לכבד גם אותם בשלישי. לבסוף סיכם ואמר, כי מסתמא נותנים לו רק מפני שהוא הזקן מכולם…
סירב למכשיר שמיעה
לא הסכים להשתמש במכשיר שמיעה, בשבת משום איסורי שבת, ואף בימי החול, כי על ידי זה יהיה כבוד שבת פחות מבחול. אכן היו פעמים שאמר טעמים אחרים לסירובו.
מפי רבי שרגא שטיינמן: הסטייפלר לא תמיד גילה את כוונותיו האמיתיות בכל מעשיו והנהגותיו. למשל, סירובו המתמיד להזדקק למכשיר שמיעה. כל פעם נקט תירוץ אחר. פעם אמר כדי שלא ישמע לשון הרע וכדומה, ופעם אמר כדי שלא יהיה בשבת פחות עונג מאשר ביום חול.
ב'שבע ברכות' שלי הגישו לו פרוסת עוגה. על עצמו הקפיד שלא להכניס לפיו שמן סויה, משום שהובל במיכלים ששימשו קודם לכן לשמנים לא כשרים, וחשש שלא ניקו אותם כדבעי. כעת משהביאו לו עוגה ביקשוני להודיעו, כי העוגה נקייה מחשש שמן סויה.
אני מנסה להגיד לו, אבל הוא הרי לא שומע, אז הרמתי את קולי ואמרתי "אין שמן בעוגה!" ושוב אין תגובה. מסתבר, כי לא רצה שיידעו על החומרות שלו, אז לא הגיב. אני לא ידעתי, וצעקתי הפעם "אין שמן", ועדיין אין תגובה, כלום, כלום. עשה עצמו כלא שומע.
אני משער כי בלבו התרעם עלי, שפרסמתי בקולי את החומרה שלו… אבל הנה לך דוגמא שהוא השתמש בשמיעתו הכבדה, כדי להתעלם, בעת שהיה מעוניין בכך. מיותר לומר, שהוא אכן לא נגע בעוגה.
(מתוך הספר הסטייפלר עובדות וסיפורים בפי נכדו הרה"ג רבי משה ברזם, בעריכת הרב דב אליאך)