ביום שלישי הגיע מיודענו לבית משפט. השוטר כבר עמד שם כתובע, ומיד התחיל לומר לשופט: "כבוד השופט, תפסתי את האיש הזה במוצאי שבת האחרונה, כשברכב שלו, לא תאמין, חמשה עשר אנשים במקום שבעה!"

"הֶן עָם כְּלָבִיא יָקוּם וְכַאֲרִי יִתְנַשָּׂא" (כג, כד)

כשהן עומדין משינתם שחרית הן מתגברים כלביא וכארי לחטוף את המצות ללבוש טלית לקרוא את שמע ולהניח תפילין (רש"י)

בלעם משבח את ישראל על ההתגברות שהם מתגברים מדי בוקר בבוקר, בקומם בחשק לעשות את רצון בוראם ולחטוף את מצוותיו.

בעניין זה הקשה הרב הלר על ברכת הלבנה שבה אומרים: "ברוך… אשר במאמרו ברא שחקים וברוח פיו כל צבאם, חוק וזמן נתן להם שלא ישנו את תפקידם, ששים ושמחים לעשות רצון קונם", ונשאלת השאלה: מנין לנו שצבא השמים 'ששים ושמחים לעשות רצון קונם'? וכי פעם 'ראיינו' כוכב שסיפר שהוא שמח? האם מישהו ראה אותם רוקדים ביחד? מנין לנו שהם שמחים לעשות רצון קונם?

אלא, ישנו יסוד מוסרי גדול מאד בעולם – אין אדם שמסוגל לעשות תפקיד באופן קבוע ללא תירוצים או התחמקויות של חוסר ברירה, אלא אם כן הוא אוהב מאד את התפקיד שלו ושמח מאד במה שהוא עושה. אם אינו אוהב זאת ואינו שמח בכך, מוכרח להיות שאי פעם הוא יחדל מעשיית התפקיד הזה בלית ברירה בגלל אונס כלשהו.

ומאחר שהכוכבים משמשים את בוראם וממלאים את תפקידם ללא הפסקה, והקב"ה נתן להם "חוק וזמן… שלא ישנו את תפקידם", מחייב הדבר שהם "ששים ושמחים לעשות רצון קונם", שכן השמחה מולידה רצון כל כך חזק, הגורם שהתפקידים ייעשו באופן קבוע וללא תירוצים.

על דברים אלו הוסיף המשגיח בישיבת אופקים רבי אלחנן פרבשטיין שליט"א בשם הרב וולבה, שחז"ל אומרים (ברכות ו ע"ב): "כל הרגיל לבא לבית הכנסת ולא בא יום אחד הקדוש ברוך הוא משאיל בו", ונשאלת השאלה מדוע נאמר 'משאיל בו' ולא 'משאיל עליו'?

אלא, מתרץ רש"י: "משאיל בו – מה טיבו של פלוני, למה לא בא".

וקשה, אומר הרב וולבה, נניח שאותו אדם הוא בן שישים, כבר חמישים שנה הוא בא יום, יום להתפלל, אז מדוע כעת שואלים מה טיבו? הלא נראה, שטיבו החיובי ידוע ומפורסם לכל, ורק פעם אחת קרה לו שלא הגיע.

מכאן, שאם קורה לאדם שפעם אחת הוא לא בא להתפלל, יש בכך עדות לכך שטיבו שונה לגמרי, שכן הבעיה אינה עצם ההיעדרות שלו יום אחד מן התפילה, אלא מה שהיא מוכיחה, שהרי אילו היה שש ושמח במה שהוא עושה ואוהב את התפילה, לא היתה קיימת אותה פעם שהוא לא בא… לפיכך, כשפעם אחת אדם לא בא, שואל הקב"ה 'מה טיבו', הוא כבר נכנס לרובד שונה לגמרי ויש לבדוק מה מצבו ומהי מהותו. אמנם, אם מדובר באונס אמיתי, התשובה לשאלתו של הקב"ה היא שטיבו נותר כמו קודם, אולם מכל מקום צריכים היו לבדוק ולחקור אודותיו, שכן אדם שמחסר מעיד שאין הוא שש ושמח במה שהוא עושה.

הרי לנו, ששמחה ואהבה לדבר מביאים לאדם רצון עז לעשות אותו, והוא שגורם לו שלעולם לא יפסיק מעשייתו, ואפילו פעם אחת לא ימצא תירוץ להתחמק מעשיית אותו מעשה.

בעניין זה סיפר רבי אליעזר הגר מעשה נחמד, שגם אם לא התרחש במציאות, מכל מקום הוא טומן בחובו לקח אמיתי:

במוצאי שבת שבו התחילו לומר 'סליחות' לפי מנהג אשכנז, בקשו חסידי גור הגרים בערד, לנסוע לירושלים לאמירת ה'סליחות' עם האדמו"ר, ולשם כך שכרו אוטובוס מיוחד.

אחד האברכים, המחזיק ברשותו רכב בעל שבעה מקומות, נסע עם הרכב שלו לבד, ותוך כדי הנסיעה הבחין שהאוטובוס עומד בצד כשהוא 'מעלה עשן כלשהו' וכל החברים עומדים בחוץ.

בלי להסס הרבה לחץ על הבלמים ועצר לידם בחריקה, ותוך רגעים ספורים הקיפו אותו כולם: "משה, תקח אותי…". כולם היו חברים שלו, והוא לא חש בנוח לבחור מי מהם יסע איתו, ומי דינו להישאר בחוץ, לכן אמר להם: "אני לא מסתכל אחורה ולא אומר מי כן ומי לא, מי שיכול – שיכנס…".

הוא באמת לא הביט אחורה בכלל, אבל כשהרגיש שהאגזוז מגרד את האספלט, הבין שלא רק שבעה אנשים נכנסו לשם…

התחיל לנסוע כשהוא מתפלל לרבונו של עולם שכל השוטים יהיו עיוורים, אילמים וחרשים, אך התפילה לא התקבלה… עוד רגע ושוטר עוצר אותו ומבקש ממנו לרוקן את הרכב. הוא פתח את הדלת ולתדהמתו יצאו משם חמישה עשר אנשים…

השוטר הנדהם התחיל לצעוק עליו, בו במקום שלל את רשיונו והודיע לו כי בעוד שלושה ימים הוא מוזמן לבית משפט.

אבל וחפוי ראש התגלגל האיש עד לירושלים, ומיד לאחר הסליחות נגש לגבאי ואמר לו: "בדרך לכאן הסתבכתי קשות עם המשטרה, אני מוכרח להיכנס לרבי".

כששמע הגבאי במה מדובר, החל לצעוק עליו מה ראה לשטות זו, "אתה צודק", הסכים הנהג לכל מילה, "אבל תן לי להיכנס לבקש ברכה".

הוא נכנס פנימה, ו'זכה' למנת גערות חמה פי כמה מהרבי בעצמו: "מה פשר ההפקרות הזו? מה אתה חושב לך?!".

הוא עמד שם כנוע וקבל את כל מה שמגיע לו ביושר רב, ובסופו של דבר פטר אותו האדמו"ר מלפניו ואמר לו: "טוב, שה' יעזור ותצא מזה".

ביום שלישי הגיע מיודענו לבית משפט. השוטר כבר עמד שם כתובע, ומיד התחיל לומר לשופט: "כבוד השופט, תפסתי את האיש הזה במוצאי שבת האחרונה, כשברכב שלו, לא תאמין, חמשה עשר אנשים במקום שבעה!".

השופט ראה לפניו אדם דתי ומיד התחיל: "אני לא מבין, לא כתוב בתורה 'ונשמרתם לנפשותיכם'? איך עושים דבר כזה?".

"אדוני השופט", מתנצל הנהג, "לא הסתכלתי אחורה, לא הייתי מסוגל לומר לאחד כן ולשני לא, ולא ידעתי כמה יש שם… אבל, השוטר הזה אומר שהיו שם חמישה עשר אנשים, אני מציע, אפוא, שנרד למטה ונראה אם נכנסים חמישה עשר אנשים לרכב שלי".

השופט הסכים והשלושה ירדו למטה והחלו לעצור אנשים בבקשה להיכנס לרכב. נכנסו תשעה, ולא היה שייך להכניס אפילו סיכה נוספת…

כעת הרים השופט עיניים שואלות לשוטר: "איך יכול להיות שהיו שם חמישה עשר איש? הרי אין מקום ליותר מתשעה בדוחק איום!".

"במו עיני ראיתי", הצהיר השוטר, אבל השופט נותר מסופק, ולבסוף החליט שכנראה הגזים השוטר ופטר את הנהג מכל וכל.

הנהג יצא שמח וטוב לב בזכאותו, ובמסדרון פגש בו השוטר.

"יצאת זכאי", אמר לו, "אבל תסביר לי מה קרה כאן, הלא שנינו יודעים שכן היו שם חמישה עשר איש, איך באמת הם נכנסו לשם?".

"אדוני השוטר, פשוט וברור – אתה הבאת אנשים מן הרחוב, וכל אחד מהם רק רצה לצאת, ובשבילך הסכימו להיכנס, במצב כזה לא נכנסים יותר מתשעה. כשאני הכנסתי כל אחד מהנוסעים רצה להיכנס, וכשרוצים – יכולים!".

הנה כי כן, כשאדם רוצה לעשות משהו – שום כוח שבעולם אינו מונע בעדו מלעשות כן!

(רבי שלמה לוונשטיין שליט"א – מתוק האור)