משהו צורם לי.הבית מעוצב היטב, מרוהט בסטנדרטים לא מוכרים. סביבו חצר ענקית, מטופחת, ומזרקת מים במרכזה. אבל לכל אלו התרגלתי; שנים של טיסות לאיים הקאריביים לימדו אותי מעט על מושגי פאר בישראל, שהופכים כאן לנורמה מתבקשת.
ניסיתי להבין מה זר ושונה בבית הזה. את הכאב בעיניים הכרתי. כבר בפעם הראשונה שהגעתי לאיים המליצו לי לשוחח עם יהודי תושב האזור, שהוא ״הכי עשיר כאן״. תיארתי לעצמי שאם התושבים הלא עניים בכלל מדברים על עושר, כנראה אותו אחד טובל בשפע אינסופי. הגעתי להתרים אותו, אחוזת יוקרה מוצפת כסף. ישבנו לשיחה ממושכת, בסיומה הוא הודה לי על בואי. "הרב", הוא אמר לי כשדמעות בעיניו, "אתה הראשון שמבין עד כמה אני מסכן". את המסכנות הזו פגשתי עוד פעמים רבות: יותר מדי כסף ושפע, ואפס חיים רוחניים. אפס אידיאל ומטרה לחיים, והיעדר הקשר האלוקי שנותן לבני אנוש אור בעיניים, אושר להתחיל יום חדש.
אבל בביתם של הזוג אסולין שבו שהיתי עכשיו, היו חיים רוחניים עשירים, ובכל זאת נכח שם כאב, והרבה. יומיים שהיתי בביתם, עד שהנחתי אצבע על הנקודה. הבית היה מעוצב מדי, נוקשה. כאילו חוץ מבני הזוג אין ילדים או מתבגרים בבית. ריק. "זה נכון", אמר לי דוד אסולין. ״כבר עשר שנים אנחנו נשואים, ולא זכינו". ״אני מבין שכבר התייאשתם, דוד, אבל לכם יש משהו שאין לאף אחד בסטטיסטיקות; יש לכם זכות ראשונים נדירה, וזכויות של רבים שהצטרפו אליכם, מבין?" דוד הנהן. חזותו יהודית ועדינה כל כך, לא כמו זו שפגש אבא שלי כאשר הגיע לכאן לראשונה.
אבא שלי זיכרונו לברכה, הגיע לאיים הקריביים במסגרת טיסותיו מסביב לעולם. לאבא היו מוסדות תורניים שעלויות אחזקתם היו בלתי אפשריות, והטיסות היוו שילוב בין רצונו העז לקרב יהודים ולהכיר לרחוקים שם שמיים, לבין התרומות הנכבדות שזרמו כתוצאה מביקורים אלו. כשאבא הגיע לאיים הקאריביים, הוא מצא איי נופש עוצרי נשימה, אבל מבין כל אלפי היהודים שחיו בהם ־ לא היה, ולו אחד, שידע שבת מהי. לאבא זה כאב מאוד, והוא ידע לנתב את הכאב לאפיק הרצוי; אסף את בני הקהילה, סיפר להם על יהדותם ועל מה שהיא כוללת, דיבר על אמונה, צניעות, כשרות, ועל כל מה שיהודי צריך לדעת.
בני הקהילה התרשמו עמוקות, אך הדברים נשארו בעיניהם בגדר תיאוריה קסומה, תלושה. דוד היה אחר. הוא קם והודיע שמשבוע זה ואילך החנות שלו סגורה בשבת. במקביל ־ החלה אשתו לכסות את ראשה. הייתה זו פריצת דרך, וזמן לא ארוך עבר עד שצביונה של הקהילה השתנה לחלוטין. חיים יהודיים תססו בה; חנויות לאוכל כשר נפתחו, תשמישי קדושה יובאו מארץ ישראל, ובני הקהילה החלו לפקוד את בית הכנסת. אבא לא זקף זכויות אלו לעצמו. ״לזוג אסולין יש את זכות הראשונים, אילולא הם -הייתה הקהילה נשארת באותו מצב עצוב כפי שפגשתי אותה לראשונה".אבא לא זכה להאריך ימים. אך נפטר מוקף ברבבות זכויות שצבר במהלך ימי חייו הקצרים עתירי הפעילות. ואני נטלתי על עצמי להמשיך את מסעותיו, לחזק יהודים נידחים, ולהתרים אותם לטובת מוסדותיו שנותרו פעילים בהנהגת אחי הבכור.
שמעתי הרבה על דוד- אך מעולם לא הביאו לידיעתי את העובדה המצערת, שהזוג המיוחד הזה לא זכה להיפקד. ״עשיתם דברים מעל לטבע, והקב״ה לא נשאר חייב. הזכויות הללו יעמדו לכם, בנוסף לזכויות הכנסת האורחים שאתם נוהגים בי…״ הכנסת האורחים שלהם הייתה חריגה ובלתי נתפסת, ולא בגלל החדר המפואר שבו שהיתי. הם התמסרו אליי בצורה יוצאת דופן: הסיעו אותי לכל מקום שאליו רציתי להגיע, והגישו לי אוכל בכשרות המהודרת שאליה אני רגיל. היה זה פרויקט אמיתי. אומנם כפי שציינתי, כבר הייתה שם חנות לאוכל כשר, אך אותו יכשר׳ לא עמד בסטנדרטים המחמירים שלי. אישית, התרגלתי לאכול בנסיעותיי פריכיות, קרקרים, פירות, ירקות ומים, אבל הגברת אסולין טרחה לבשל במיוחד בעבורי אוכל צמחוני, ללא תבלינים ותוספות. הכנסת האורחים שלהם הייתה ברמה שכמוה לא פגשתי.
שנה לאחר מכן יצאתי מחדש לסבב הקבוע באיים הקאריביים. עדכנתי את דוד מראש על בואי, והוא, נרגש, הודיע לי שהם מחכים לי בקוצר רוח. ״הרב יכול להיות רגוע, פינינו חדר במיוחד בעבור הרב, אבל זו הפעם האחרונה". להיפגע? "עד הפעם הבאה נרחיב בעזרת ה' את הבית, נוסיף אגף חדש שבו אנחנו מתכננים חדר מיוחד בעבור הרב. זה יהיה החדר שלכם, ורק שלכם, והוא יחכה לכם בכל פעם שתגיעו לכאן״.
"דוד!״ נזפתי בו, ״גם ככה אתם דואגים לי יותר מדי, לא היה חסר לי כלום! למה לבנות חדר בשבילי?". "זו הפתעה, הרב״, ענה דוד, ״אנחנו צריכים להרחיב בכל מקרה כי הבית קצת קטן…״ ״קצת-קטן???״… כשהגעתי לביתו לראשונה חשבתי שהווילה הזו מיועדת לשתי משפחות לפחות, ובכלל ־ אם אין ילדים, למה צריך להוסיף? גם ככה הבית היה גדול וריק מדי. דוד צחק. "נדבר כשהרב יגיע, אנחנו מחכים מאוד". יצאתי לדרך. שעות ארוכות של טיסה שבהן, בין נמנום לערות, דמיינתי את המיטה הנוחה המחכה לי בביתו של דוד, ואת הרכב שבו הוא יגיע לאסוף אותי. טעיתי. נחתי לקראת ערב. הבטתי סביב, מחפש את רכבו של דוד ואת השלט שהוא מביא איתו בקביעות לשדה התעופה. את המזוודה כבר איתרתי, תיק היד שלי היה איתי, אך דוד לא נצפה בכל האזור. תקלה כזו לא דמיינתי. אני בארץ זרה, לא יודע אפילו את כתובתה של משפחת אסולין, לאן אני אמור להתקדם עכשיו? טפיחה על שכמי מעירה אותי ממחשבותיי הלחוצות. ״הרב?״ אני מסתובב בהקלה, מגלה להפתעתי שאין זה דוד, כי אם אחד מבני הקהילה.״הגעתי לכאן כדי להסיע אתכם לבית משפחת אסולין, דוד ביקש ממני לעשות זאת במקומו"…
הייתה נימה צופנת סוד בדבריו של הנהג החביב שלנו, אבל עדיין לא הבנתי מה קרה. הגענו לבית הריק, גדול ומשופץ עוד יותר, ובו החדר שפינו בעבורי. בעודי ממקם את חפציי בארונות שייעדו בעבורי ־ נשמעו דפיקות על דלת החדר. דוד עמד שם, נרגש. נראה שבכה ממושכות בשעות האחרונות. "הרב״, הוא מושיט יד ללחיצה, ״לפני שעה נולד לנו בן, בריא ושלם".
״דוד!״ אני מחבק אותו באושר, "מזל טוב! בשעה טובה!!!״ דוד בוכה וצוחק יחד. "בשעה הכי טובה שאפשר, בתזמון מדויק מאת ה׳, כמו שאמרתם, הקב״ה לא נשאר חייב. הוא נתן לי מתנה שלא חלמתי לקבל!"…
שבע שנים עברו מאז. הקהילה התחזקה והתרחבה, חלק מבני הקהילה אף התחזקו עוד יותר ועלו לארץ ישראל לשמור תורה ומצוות בהידור. ובתוך החיים היהודיים המפכים בקאריביים, מחכה לי חדר פרטי בביתם של הזוג אסולין, שזכו לראות ׳פירותיהם׳ כבר בעולם הזה…
(מרוה לצמא // י׳׳ז בחשוון תשפ׳׳ג)