זאב (ולוול) גרין היה פרופסור לאפידמיולוגיה באוניברסיטת מיניסוטה. בהמשך נטל חלק בתכנית נאס"א לחקר החיים על המאדים, וכן שימש ראש המחלקה לאפידמיולוגיה ובריאות הציבור באוניברסיטת בן-גוריון בנגב ומנהל מרכז יעקובוביץ לאתיקה רפואית ביהדות.
דודי, הרב משה פלר, ערך היכרות עם הפרופסור. הם שוחחו הרבה, בעיקר על נושאי יהדות. יום אחד הרב פלר התקשר לפרופסור גרין ואמר לו: "ולוול, אני יודע שאתה אמור לטוס בקרוב לצרכי עבודה. תעשה לי טובה: לפני הטיסה, תתקשר לחברת התעופה ותזמין אוכל כשר".
ולוול השיב: "מה? אתה יודע שאני לא שומר כשרות. אם אני לא שומר כשרות בביתי שלי, מדוע אני צריך לעשות זאת במטוס?" הרב פלר הסביר שכאשר נוסעים אחרים יראו את הפרופסור המכובד מזמין אוכל כשר, זה יעודד אותם לשמור כשרות. מדוע הם צריכים להפסיד מכך שהוא עדיין לא התחיל לעשות זאת בעצמו?
"תראה, אני בכלל לא בטוח שזה רעיון טוב, אבל אם זה ישמח אותך אעשה לך טובה" השיב ולוול. הוא הזמין מנה כשרה. במהלך הטיסה, כשהדיילת הגיעה אל המושב שלו, היא הגישה לו מנה רגילה – לא כשרה. הוא כבר התכונן לכך: כחכח בגרונו ואמר: "גברתי, הזמנתי מנה כשרה".
"שמך?"
"פרופסור ולוול גרין".
ראשים הסתובבו. הפרופסור מנאס"א הזמין מנה כשרה! "טוב, אשוב מיד" אמרה הדיילת. חלפו דקות ארוכות, הנוסעים האחרים היטיבו את ליבם במנת עוף ברוטב פרמז'ן, מנגבים את הרוטב העסיסי עם פרוסת לחם, והדיילת נעלמה כלא הייתה. הפרופסור היה רעב; ריח האוכל מסביבו החל לדקור את בטנו. הוא לחץ על הכפתור הקטן וכשהדיילת הופיעה הוא ביקש לדעת: "היכן המנה הכשרה שלי?"
"אנו עדיין מחפשים", היא השיבה. כמה דקות לאחר-מכן, אחרי שכל הנוסעים כבר קיבלו את מנתם, שבה הדיילת. "אני נורא מתנצלת", היא אמרה, "כנראה חלה טעות. אין לנו מנה כשרה במטוס".
ד"ר גרין כמעט פלט: "טוב, תתני לי מנה אחרת". הרי זה לא היה הרעיון שלו. בבית הוא אכל הכל. הבעיה הייתה, שכשהוא ביקש מנה כשרה, כל המטוס שמע שהוא מזמין מנה כשרה. מה הם יאמרו אם עכשיו הוא יאמר "טוב, תנו לי מנה רגילה"?…
הוא כעס. כעס מאוד. הוא כעס על חברת התעופה. כעס על עצמו שהסכים לשטות המוזרה הזו. אבל יותר מכל, הוא כעס על הרב פלר ששכנע אותו לעשות זאת. והוא החליט שהוא עוד יראה לו.
באמצע הלילה הוא נחת בשיקגו, חניית ביניים בת שעה בלבד. הוא נכנס לשדה התעופה, ורק חנות אחת הייתה פתוחה: דוכן למכירת נקניקיות. לא כשרות, כמובן. הם נראו טוב והריחו נפלא. הוא היה רעב, אך יותר משהיה רעב – הוא כעס. הוא החליט להשתמש בטלפון הציבורי עוד לפני שהוא ירכוש את הנקניקייה. הוא יתקשר לרב פלר בגוביינא – כדי להלחיץ אותו באמצע הלילה.
אכן, הרב פלר היה בטוח שמשהו נורא קרה. "כאן פרופסור גרין העצבני שמתקשר אליך משדה התעופה של שיקגו" הוא אמר, "אני חייב לומר לך שלא הייתה להם מנה כשרה במטוס, ואני מת מרעב. אני גם רוצה שתדע שבמרחק חמישה מטרים ממני יש דוכן נקניקיות לא כשרות. לפני שאלך לרכוש לעצמי נקניקיה, רציתי להעיר אותך ולומר לך שאני עומד לאכול אותה. בתוך הלחמנייה אשים חרדל, בצל וכרוב כבוש. אחרי שאסיים את הלחמנייה הראשונה, אוכל עוד לחמנייה!"
הרב שתק. אחרי שתיקה בת דקה, הוא אמר: "ולוול, פעמים רבות שאלת אותי מהי נשמתה של היהדות, בסופו של דבר, מה היא אמורה לגרום לנו. אילו כוחות פנימיים בתוכנו היא צריכה לעורר. הלילה, עכשיו, בשיחת הטלפון הזו, אני עומד לומר לך מהי היהדות: יהדות היא לעבור ליד דוכן הנקניקיות ולא לקנות נקניקיה. היהדות היא לעלות על הטיסה הבאה שלך רעב, אבל לא לאכול את הלחמנייה. זוהי היהדות. היתר הוא רק פירוש".
"פלר, אתה משוגע!" הגיב הפרופסור בלי לחשוב פעמיים. "תמיד חשבתי שאתה משוגע, עכשיו אני יודע שאתה משוגע. זוהי היהדות?! פלר, בכל לעיסה מהנקניקייה שאוכל, אחשוב עליך ואזכיר את השם שלך. אני אוכל את הנקניקייה לכבודך". והוא טרק את הטלפון.
הוא ניגש אל הדוכן וחיכה לתורו. הוא כמעט הזמין את הנקניקייה בלחמנייה, אבל משהו מוזר קרה. הוא ניסה לומר: "תני לי בבקשה נקניקיה". הוא רצה, הוא היה רעב, הוא כעס, והנקניקיות… הן היו משהו שלא מהעולם הזה. אבל הוא לא היה יכול.
אז, באותו הרגע, הוא הבין. לא, הוא לא גדול יותר מהנקניקייה, וגם הוא לא יודע בדיוק כיצד להתגבר על הרעב המקנן בבטנו. א-לוקים הוא זה שיותר גדול מהנקניקייה, והוא צריך לציית למצוותיו. לא בגלל שהוא מפחד, לא בגלל שהוא מתבייש, אלא בגלל שהוא אוהב. וזו היהדות, היהדות כולה.
נקניקיה אחת פחות, וחייו של ד"ר גרין השתנו. לנצח.
(הובא ב'ליקוטי שמואל')