יקותיאל יהודה גנזל
החסיד הירושלמי רבי חיים יהודה מינצברג, היה הגבאי הנודע בבית החסידים של חסידי קרלין בשכונת קטמון הירושלמית. חייו לא היו קלים. צאצאיו כולם לקו בבריאותם וחלקם אף מתו על פניו. אולם תדיר היה לובש על פניו ארשת של שמחה ואמונה, כשהוא מלמד את כל סובביו פרק במצוות השמחה. יהודי רוסי שהכיר את ר' חיים יידל ועקב אחר הנהגותיו חדורות האמונה, לא יכול היה לעמוד מעברו השני של המתרס והוא החל להתקרב אל תחת כנפי השכינה ושב אל ידיו של אביו שבשמים, כאשר ר' חיים יידל לא מפסיק לקרבו ולארחו וללמדו את אורחות התורה והיהדות.
היתה זו שבת גשומה וירושלים היתה מוצפת במטרות עוז, מה שלא מנע כמובן מבית-הכנסת הקרלינאי בקטמון להתמלא במתפלליו שהשכימו כמדי שבת בבוקר לעבודת קונם. התפילה עוד לא החלה ולפתע צצה דמותו של אותו 'בעל תשובה' טרי בפתח בית-הכנסת. בידיו הוא החזיק מטרייה ועל פניו חיוך מאושר. והוא אכן היה מאושר על שזכה להשכים ולהגיע לתפילה.
ר' חיים יידל שהבחין במחזה, ידע שאילו ימהר ללמדו על החזקת מטרייה בשבת האסורה משום 'אוהל', ייכנס 'בעל התשובה' למבוכה ולמפח נפש. על כן הגה במהרה את תכניתו. הוא מיהר להורות לו לשים את המטרייה בחדר צדדי "עד אחרי התפילה". משהונחה המטרייה, הוא נעל את דלת החדר.
תיכף לאחר 'עלינו לשבח', עוד לפני 'אנעים זמירות', הוא חמק מבית-הכנסת כשהוא "שוכח" שהוא נעל את המטרייה של בעל-התשובה המאושר בחדר הצדדי…
הנה עוד סיפור מפעים הקשור לגשם ולמטרייה:
צועד אחד מיקירי ירושלים בסמטאות העיר העתיקה, מועיד את פניו לישיבת 'תורת חיים' הוותיקה. גשם פרצות שוטף את הסמטאות המקודשות. ממולו הוא רואה את הגאון והצדיק הירושלמי רבי שמחה בונם ורנר זצ"ל הפונה אף הוא אל בית תלמודו. עיניו מיהרו לצוד את המחזה המוזר: רבי שמחה בונם החזיק בידיו מטרייה סגורה בעוד כל כולו נרטב מהגשמים החזקים. הלה מיהר לשאול את הצדיק והגאון לפשרה של מטרייה סגורה. זה המענה שקיבל: "אתמול כשיצאתי מבית התלמוד, החלפתי בטעות את המטרייה עם מישהו אחר. כעת אני משיב את המטרייה לבית-המדרש, אולם היות ואינה שלי, חלילה לי מלהשתמש בה כ'שואל שלא מדעת', גם אם הגשמים לא מותירים בי סנטימטר יבש".
(המבשר)