דברים מפליאים הובאו במדרש (שמות רבה כ, יח), על הפסוק "ויסב אלקים את העם דרך המדבר ים סוף" (יג, יח): "מכאן אמרו רבותינו, אפלו עני שבישראל לא יאכל עד שיסב. שכך עשה להם הקדוש ברוך הוא, שנאמר ויסב אלקים".
דברי חז"ל אלו הרי הם 'מדרש פליאה' ממש. מה הקשר בין זה שהבורא יתברך סובב אותם דרך המדבר, לבין הדין המבואר במשנה שאפילו עני שבישראל צריך להסב בליל הסדר?
דודי, הגאון רבי משה קופשיץ זצ"ל, רבה של שכונת רוממה, אמר דבר נפלא מאד בביאור כוונת דברי חז"ל הללו.
בספר 'מעשה השם' לרבי אליהו מזרחי, מדור הראשונים, כתב על דברי בעל ההגדה "עבדים היינו לפרעה במצרים, ויוציאנו ה' אלקינו משם", כי באו להדגיש כאן את החסד הגדול שעשה עמנו הקדוש ברוך הוא. מלבד עצם היציאה ממצרים, אף הגדיל חסדו בכך שהוא זה שהוציאנו בעל כרחו של פרעה. שכן אילו היה פרעה שולח אותנו מרצונו, היינו משועבדים לו מצד דין 'הכרת הטוב'…
זאת בא להדגיש בעל ההגדה בהזכרת שמו של הקדוש ברוך הוא: "ויוציאנו השם אלקינו משם", להורות כי חובת הכרת הטוב על היציאה היא אך ורק להשם יתברך בלבד, ומחמת כן הננו משועבדים רק לו.
והנה, מבואר במדרש (ילקוט רמז רח) כי בעת מכת בכורות, פרעה שאל היכן משה ואהרן, והיו ישראל משלחים אותו מזה לזה. החל לקרוא פרעה: "משה! משה! קומו צאו".
אמר לו משה: "לא גנבים אנחנו לצאת בלילה". אמר פרעה: "הראני פניך ודבר עמי". אמר לו משה: "הלא הזהרתני כבר שלא אראה פניך?" השיבו פרעה: "אתה אמרת ומת כל בכור, ועתה אין בית אשר אין שם מת. רחם עלי שלא אמות".
השיב לו משה: "אם תרצה להנצל, אמר בקול רם: 'כולכם משוחררים'! 'כולכם בני חורין!' באותה שעה נעשה נס, והרים הקדוש ברוך הוא את קולו של פרעה, והיה נשמע קולו בכל ארץ מצרים".
כעת נבין, באר רבי משה קופשיץ במתק שפתיים, את כונת רבותינו במדרש. ההסבה מסמלת את היותנו 'בני חורין' מעולו של פרעה לשיעבוד עבדות ה', כי הרי מסובים תוך כדי עשיית מצוה, כאכילת מצה ומרור, שהוא קיום רצון וציווי ה'.
וכדי שלא יטען פרעה, משועבדים אתם לי, שהרי אני הוא זה ששחררתי אתכם על ידי שהכרזתי באותו לילה: 'כולכם משוחררים', 'כולכם בני חורין', לכן סיבבם הקדוש ברוך הוא דרך המדבר וחיזק את לב פרעה שירדוף אחריהם. על ידי כך נשללה טענתו של פרעה כי הוא הוציאם לחרות, כי בכך שרדף אחריהם הראה קבל עם ועולם שאינו חפץ לשחררם.
נמצא, כי אחת הסיבות לכך ש'ויסב אלקים את העם דרך המדבר', היא כדי להפקיע את טענת השחרור של פרעה, שהרי רדף אחריהם והראה שלא היה חפץ לשחררם מרצונו, ומה ששיחרר בלילה ההוא – נעשה מתוך אילוץ וכפיה.
כיון שכך, כל ישראל משועבדים רק להשם יתברך, ואפלו עני שבישראל, דוגמא של הקטן בעם, אין לו שום חובת הכרת הטוב ושיעבוד אלא לקדוש ברוך הוא, שכולנו עבדיו ומחויבים להוקיר טובה לו ורק לו.
"ועכשו קרבנו המקום לעבודתו"
מטרת יציאת מצרים היתה להכניסנו תחת על שיעבוד הבורא ועבודת השם. קריעת ים סוף העלתה אותנו בדרגת האהבה והחיבה לכדי 'בנים'. וכאן יש לדעת: אצל הקדוש ברוך הוא, אין העבדות מהווה סתירה לאהבתנו כ'בנים'!
אדרבה, נתינת התורה, החוקים והמשפטים – היא דוקא מחמת האהבה הגדולה שלו כלפינו: "חפץ הקדוש ברוך הוא לזכות את ישראל, לפיכך הרבה להם תורה ומצוות". התורה והמצוות הן זכות בעבורנו – 'לזכות את ישראל'! זה פרי אהבתו יתברך כלפינו.
העבודה המוטלת עלינו היא להרגיש ולהחיות בתוכנו את השמחה הגדולה בצל השיעבוד של הבורא, לחוש את האושר בקיום המצוות ולהחיות את השמחה בקרבנו על הזכות שנפלה בחלקנו – להקרא 'עבדי השם'.
מרן החזון איש זצ"ל התבטא פעם: "הרגעים הכי שמחים ומאושרים שלי הם כאשר חש אני את עצמי כעבד השם! טפל לעשיית רצונו יתברך! בכך אני חש את האושר הכי גדול!…"
בצורה זו חי החזון איש כל ימיו – "טפל לרצונו יתברך", כמי שאין לו רצון משלו כלום זולת רצון אדונו, כפי שחש עבד.
שמעתי מאבי מורי שליט"א, ששמע ממקור נאמן סיפור על יהודי שלא היתה לו אפשרות, לא עלינו, להוציא את יציאותיו כרגיל, ונזקק לאדם צמוד שיסייע לו; עבודה מאד לא מכובדת ובלתי נעימה, בלשון המעטה. הלה התקשה במציאת אדם כזה שיועיל בטובו לסייע לו.
בעיירת מגוריו באותם ימים, היה בבית המדרש בחור צנוע שהיה יגע על תלמודו יום וליל, ולא פסק פומיה מגירסא. אך כאשר הגיע לאזניו הצורך לטפל באותו יהודי, מיד קם ואמר: "הנני! אני אטפל בו". וכך היה הולך בכל יום ומטפל בו בשמחה, מתוך תחושה של קיום רצון ה'.
למרות היותו שקדן עצום, הוא סבר כי היות וזוהי מצוה המוגדרת כאי אפשר לעשותה על ידי אחרים, הרי היא דוחה את מצוות תלמוד תורה; והוא קם ועשה מעשה, באותה שמחה וגיל כבזמן למודו.
"יודעים אתם מה היה שמו של אותו בחור?" סים אבי מורי שליט"א, "אברהם ישעיהו קרליץ… מי שנודע לימים כגאון ישראל, בעל החזון איש! עם כל העדינות והאיסטניסטיות שהיו בו, קים זאת בשמחת לב, כי זהו רצון השם!"
משמעות המעשה היא, ש'עבד' פרושו שיעבוד מוחלט תחת רשות ורצון אדונו. אם כך, מה לי לעשות רצונו על ידי י התורה, ומה לי לעשות רצונו בקיום מצוה זו, שמונחת בקרן זווית ואין מי שיטלנה.
נורא נוראות!
***
הגאון רבי דוב לפין זצ"ל, חתנו של הגאון רבי חזקיהו יוסף מישקובסקי זצ"ל – אב"ד קריניק – וחותנו של הגאון רבי משה מרדכי חדש זצ"ל, ראש ישיבת 'אור אלחנן', סיפר כי הזדמן לו פעם להגיע לראדין ולהכנס למעון קדשו של הסבא קדישא, מרן החפץ חיים זצ"ל.
במהלך שיחתם, פנה אליו ה'חפץ חיים' בשאלה: "אמור לי – כיצד משכנעים בעולם האמת את הנשמה שכדאי לה לרדת לעולם הזה?"
ה'חפץ חיים' הרחיב את שאלתו: "הן אמרו חז"ל (אבות ד, כב): 'על כרחך אתה נוצר, על כרחך אתה נולד, על כרחך אתה חי'. אולם מסתבר כי למרות זאת נותנים לה 'טעם טוב בפה' ולא שולחים אותה בלי להרגיע אותה. מה כבר ניתן לומר לנשמה?"
רבי דוב לא ענה, ולאחר דקת דומיה השיב ה'חפץ חיים' עצמו: "אומרים לנשמה, כי בעולם האמת אמנם מסוגל האדם להיות בקי בש"ס – אבל להיות עבד השם הוא יוכל להיות רק בעולם הגשמי! שם יש נסיונות, שם יש קשיים, ועל ידי ההתגברות הנו נעשה עבד השם! כך מפייסים את הנשמה על ירידתה לעולם…"
כל הון שבעולם לא ישוה לזכות העצומה שיכול האדם להשיג בחייו עלי אדמות, להקרא בתואר 'עבד השם'. זהו האושר הגדול ביותר שקיים!
"שיעבוד לקדוש ברוך הוא לשש שעות"
דודי, הגאון רבי משה קופשיץ זצ"ל, רבה של שכונת רוממה, היה חוזר בהתפעלות על אמרה אותה שמע פעם מיהודי ישיש, מחשובי חסידי קרלין.
אותו יהודי חסידי חשף בפני רבי משה את רגשי לבו, לב חם וגדוש באהבת הבורא –
"ישנה אמרה מקובלת אצל בני אדם: 'לא שוה לי להתבשר עבור חתיכה קטנה של בשר, כי אז אהיה מנוע במשך שש שעות לאכל חלבי'! כך רגילים לומר".
"אבל אני", אמר אותו יהודי, "אדרבה – כאשר מציעים לי לטעום חתיכת בשר קטנה, שמח אני: הרי בכך אני נעשה משועבד לקדוש ברוך הוא למשך שש שעות! אני הופך להיות מצווה על ידו למשך שש שעות שלא לאכול מאכלי חלב. לא בגלל ההנאה המועטת של האכילה שכמעט ואינה מורגשת, אלא אך ורק כי אני מרגיש בזה עבדות. אה! איזו זכות היא להיות משועבד לקדוש ברוך הוא!"…
רבי משה היה חוזר ומתפעל מדבריו, שנאמרו ברגש קדש, בתום ובאמונה. הוא שיבח את דבריו ואמר: "זו עבדות! זהו עבד השם במיטבו!"
(מתוך הספר אוצרותיהם אמלא)