כָּל הַזָּהָב הֶעָשׂוּי לַמְּלָאכָה (שמות כא כד)
השורות המעטות דלהלן, מתוך ספר 'זכרון בורשא', חושפות קצה-קרחון של פרשה היסטורית מרתקת, שרב הסתום בה על הנגלה.
"ידוע ידעו יקירי בורשא, שאוצר יקר טמון בחדרי בית הכנסת הישן. שם, לשולי ספרי התורה, הייתה מונחת הקופסה שאין ערוך לה… ברטט של הערצה וחרדת קודש הביטו לפינה ששם הקופסה עם תוכנה אשר לא יסולא בפז, אבל איש אינו פותחה, כל שכן שאינו קורא את הכתוב בו [=בקמע שבתוכה]. אבל תקוותם איתנה שבורשא שמורה היא בכל, ושואת רשעים לא תבואנה…"
האמת ניתנת להיאמר, כי פרשיה זו נשמעת תחילה כהזויה בעליל. אלא שאמונת הצדיקים לאורה אנו צועדים, היא אשר מזכירה לנו כי הדבר ייתכן גם ייתכן, ומה גם שעם חלוף השנים התגלה כי אותו קמע עתיק יומין ורב פעלים – שוכן אחר כבוד בארץ הקודש, ותצלומו, כמו גם עדי הראייה שזכו לראותו – מעידים כאלף עדים על אמיתות הפרשה.
לפנינו הסיפור המלא – כפי שמגולל אותו הרב צבי אדלר מעל דפי 'המבשר תורני' (ויקהל פקודי תשע"ג) ע"פ מקורות היסטוריים: היה זה באחד מימי שנת תק"נ, בסביבות העיירה בורשא אשר בחבל מארמרוש, שהיה באותה עת תחת שלטון האימפריה האוסטרו-הונגרית. נצנוץ מבריק שבקע מאחד הסלעים באזור בשם 'הנדיל' – שכונה בפי המקומיים בשם 'בורשו-באניה' – הסב את תשומת הלב, כשהוא מצטרף לעוד המוני סימנים שונים אשר העידו – כפי שסברו המקומיים – על הימצאותו של אחד מן היקרים שבמחצבים, הלא הוא הזהב.
משהלכה השמועה והתפשטה הגיעו הדיה גם לאוזני השלטונות, והם גילו עניין רב במידע המסקרן. מכרה זהב פעיל אינו עניין של מה בכך, ותרומתו לקופת המדינה עשויה להיות בעלת משמעות רבה. ההוראות המתאימות ניתנו, ותוך זמן קצר הוחשו למקום גיאולוגים בכירים אשר ערכו באתרים 'החשודים' בדיקות רבות ומגוונות. הלמות פטישים וכלי חציבה שונים נשמעו היטב בכל הסביבה עת התחקו המדענים אחר עקבות המתכת היקרה. חורים עמוקים נחצבו לאורך ורוחב הסלעים, ותעלות ארוכות נימרו את הסביבה, עד אשר הגיעו בתמימות דעים למסקנה כי אזור העיירה עשיר מאוד בזהב, וכי מרבצי זהב עצומים מסתתרים במעבה הסלעים ועמקי האדמה.
הבשורה מיהרה לעשות את דרכה אל רבי המלוכה, והשמחה היתה רבה. עד מהרה יצא צו קיסרי ולפיו העיירה 'בורשא' על כל סביבתה תופקע מידיים פרטיות ותהפוך לרכוש הממלכה. גויי הסביבה צהלו למשמע הבשורה, ושיחת היום במסבאות היתה העושר הרב שעתיד ליפול בחיקם בקרוב ממש.
שמחתו של ראש העיר היתה כפולה ומכופלת, מאחר ולא רק עושר רב הופיע בחזיונותיו, אלא גם משאלת לב אחרת אותה ביקש משכבר הימים – הלא היא גירוש תושבי העיר היהודים. הלה, שהיה שונא ישראל ידוע – סבב ברחבי העיר והשמיע באוזני הכל את הגורל הצפוי ליהודי העיר, מלהיב את דמיונם של הערלים בהבטחות אודות בתיהם ורכושם של היהודים המגורשים אשר ייפלו בידם כפרי בשל מיד עם גירושם ויציאתם אל הנדודים.
יהודי העיר מצידם עקבו בדאגה מרובה אחר הפרסומים, ביודעם כי גורלם צמוד למדד הזהב. התלבטויות רבות ניצבו בפני ראשי ופרנסי הקהילה, אשר מחד רצו להתחיל בפעילויות שתדלניות, אולם מאידך לא רצו לעורר את הארי מרבצו ולהבעיר את השטח עוד בטרם התקבלה ההחלטה הרשמית בדבר גירושם. אסיפות התכנסו ורעיונות הועלו, אלא שאף אחד מהם לא הבשיל לכלל מהלך מעשי.
ובינתיים הלך שעון החול, או שמא מוטב לקרוא לו שעון הזהב, והתקרב במהירות לקיצו. ראש העיר הגביה את קולו והתהלך לו ברחובות העיר כשדעתו זחוחה עליו, כשהוא יחד עם חבר מרעיו מחלקים ביניהם את נכסי היהודים.
אלא שדווקא אז שלח הבורא ית' את ישועתו הפלאית, שהעלימה את הסכנה באופן שאיש אפילו לא העלה על דעתו שהוא בכלל אפשרי. באחת השבתות באותם ימים הגיע לבורשא הצדיק המפורסם ה"ה הרה"ק רבי מנחם מענדל מרימנוב זי"ע, אשר נסע על פני המדינה לחזק את בדקי היהדות ולהפיץ את אור החסידות. לפי גרסה אחרת לא הגיע הצדיק אל העיר, אלא משלחת נכבדה שעליה נמנו ראשי וטובי ק"ק בורשא עשתה את דרכה לחצר קדשו, ושם נתקבלו בבהילות נוכח הדחיפות הרבה שבשליחותם.
כך או כך, הצדיק קיבל את המשלחת והאזין ברוב קשב לדברים אשר בפיהם. הם תיארו בפרוטרוט וברגש רב את הסכנה הגלומה במכרה הזהב, והדגישו את הסבל הרב אשר עלול ליפול בחלקם במידה ואכן תהפוכנה השמועות וההשערות לעובדה מוגמרת.
הצדיק שקע בשרעפיו ואחר ביקש להביא לו יריעת קלף כשרה, דיו וקולמוס כשר. משהובאו כל אלו לפניו ישב וכתב צירופי אותיות שונים על גבי הקלף כאשר שפתיו מרחשות וממללות 'עוצו עצה ותופר דברו דבר ולא יקום כי עמנו א-ל'. אחר הוסיף ואמר: "זהב סגור יסגר, הכתם יחתם, והחרוץ לא יחרץ".
לאחר שסיים את כתיבת הקמע מסר את היריעה לחברי המשלחת ואמר להם: "כל עוד ימצא הקמע בתחומי העיר בורשא, כל רעה לא תאונה ליהודיה ונגע לא יקרב באוהליכם. שימו את הקמע בתוך כלי וגנזוהו במקום קדוש". חברי המשלחת הנרגשים הודו לצדיק מעומק לבם ויצאו דחופים לקיים את ציוויו.
והנה, מיד לאחר שכילו להטמין את הקמע במקומו, עברה בעיר השמועה כי כריית הזהב נפסקה באופן פתאומי ובלתי צפוי לחלוטין, עקב סיבה שכמותה טרם נשמעה בתולדות ענף הכרייה – סלע קשה במיוחד 'צמח' לו לפתע פתאום משום מקום, והוא מונע מן הכורים להגיע אל גידי הזהב. אותו סלע קשה לא התרגש מניסיונותיהם הרבים של מומחי הכרייה לסלקו מן השטח, וחרף כל המאמצים נותר לו במקומו זקוף וגאה, כאילו לועג לכל מאמציהם לסלקו. גם כאשר ניסו להתחכם לו ולעוקפו על ידי חציבה בזוויות שונות, נתקלו בו שוב ושוב באורח פלא.
השלטונות לא אבו לוותר, ומומחים נוספים זרמו אל העיר כדי לחזות בפלא ולנסות את כוחם בפתרונו, אלא שכולם שבו בפחי נפש. התקווה להפיק זהב בכמויות עצומות מאדמתה של בורשא נגוזה ופרחה לה, יחד עם שחצנותו ורברבנותו של ראש העיר הרשע, וליהודי העיר באה הרווחה.
זמן מה המשיכה פרשייה זו לספק חומר לשיחה בפי תושבי העיר, אלא שאט אט הלך העניין ונשכח, עד אשר כל שנותר מאותה פרשייה היו מכשירי הכרייה שניצבו דוממים באתר הכרייה כאבן שאין לה הופכין. איש מבין תושבי העיר והמומחים הרבים שרחשו בה, לא העלה על דעתו מה היה הגורם לתופעה לא מוסברת זו, אולם יהודי העיר ידעו גם ידעו, וחזו עין בעין בכוחם של צדיקי אמת אשר בידם ניתן מטה עוז ויכולים הם לשנות ולקעקע סדרי בראשית למען חלץ את אחיהם בני ישראל מכל צרה וצוקה.
הכל תלוי במזל. מקום של כבוד נתבצר לו לאותו קמע פלאי בארון הקודש אשר בבית הכנסת. כבוד רב רחשו לו יהודי העיר, הן בשל הישועה הפלאית שחולל וכן בגלל ההבטחה המפורשת אותה זכו לשמוע מפי הצדיק, ולפיה כל זמן שיהיה הקמע בתחומי העיר יהיו היהודים פטורים מאותה צרה.
כך חלפו להם שנים רבות, עד אשר הגיעה ובאה שנת תרע"ד, בה אכן רעדה הארץ. אירועים שונים והתחוללויות רבות הולידו את אותה מלחמה עקובה מדם שזכתה לכינוי 'מלחמת העולם הראשונה'. במהלך ימי המלחמה הפקיע הצבא האוסטרו-הונגרי את בית הכנסת לשימושו, ניפץ את כל הריהוט הישן והפך אותו לאורוות סוסים, ר"ל.
בתום המלחמה הזדרזו בני הקהילה לנקות את בית הכנסת העתיק מזוהמתו ולגאול אותו מחורבנו, ואז מצאו את הקמע מונח בתוך אבוס בינות לשיירי מאכל הסוסים. בית הכנסת שוקם וחזר למכונו, ולאחר שהוקם ארון הקודש השיבו בני הקהילה את הקמע למקומו הקבוע לו מימים ימימה – שם נותר עד ימי השואה האיומה. בתום השואה שבו אל העיר מעט מזעיר מבניה, אשר עד מהרה נוכחו כי מקומם לא יכירם עוד בה, ועזבוה כשפניהם מועדות אל ארץ חמדת אבות.
מיקומו הנוכחי של הקמע לא ידוע, אולם כמו כל חלק אחר בתולדותיו, גם היעלמותו מלווה בעלילה מרתקת. וכך אנו קוראים באחד מן הספרים שיצאו על ידי שרידי העיר יוצאי העיירה: "מספרים שבשנות מלחמת העולם השנייה שוב נעלם הקמע, ונתגלה מחדש באורח פלא במדינת ישראל, והוא שמור אצל אחד מיוצאי בורשא".
בספר אחר מספרים שרידי העיירה, כי בטרם צאת אחד מיהודי העיר לדרכו, זכר את הקמע ונטל אותו עמו, ואז התרחש דבר פלא: "הקמע עודנו בין אצבעותיו, טרם הרחיק עצמו מביתו, ושמועה רועמת מקצה בורשא ועד קצהָ: אבן גדולה נגולה ב'הנדיל', ועפרות זהב החלו נושרות כשלג ביום חורף… בהשוותו את השעה הובהר לו, כי ברגע בו ניתקה הקופסה ממקומה – נבקעה המחיצה ושוחרר הזהב שהיה עצור מאחוריה רבות בשנים. אין קמע – יש זהב! יש זהב – אין יהודים!".
עשרות שנים חלפו, וזהותו של אותו יהודי התגלתה: היה זה הרה"ח רבי יצחק פוגל ז"ל, שהיה מחשובי תלמידי ישיבת ווישיווא המעטירה, ואשר נלב"ע בראש השנה תשמ"ז. לימים התגלגל הקמע ל'בית מארמורש' בתל אביב, ושם נעלמו עקבותיו באופן מסתורי, כמו בכל שלב אחר בגלגוליו הרבים.
(הדברים נכתבו ע"פ המקורות דלהלן: 'הנחמדים מזהב' – מחקרים תורניים סביב מתכת הזהב, הרב ישראל דנדרוביץ; 'זכרון בורשא' – גדליהו שטיין, קריית מוצקיו תשמ"ה; 'מארמרוש' – י"ל ע"י 'בית מארמרוש', ת"א תשמ"ג).