אבי המשפחה שוכב בביתו כשהוא חולה במצב קשה מאוד, בני הבית המודאגים הזמינו רופא בדחיפות, והם ממתינים בקוצר רוח לבואו. כל דקה עוברת כנצח, מתי כבר יבוא הרופא?, והנה נשמעת דפיקה בדלת, הכל קופצים באחת ממקומם, בתקווה גדולה כי אכן הרופא בא. אך לאכזבתם, לא היו אלו דפיקותיו של הרופא, אלא בסך הכל שכן שבא להחזיר את חבילת הסוכר שלווה אתמול.
חולפות כמה דקות של ציפייה דרוכה מורטת עצבים, ליבם כבר יוצא לראות את פני הרופא, והנה שוב דפיקות בדלת, גם הפעם ניתרו בני הבית ממקומם, ובלבם קיוו לראות את דמותו של הרופא נכנס לבדוק את אביהם החולה. אך שוב אכזבה גדולה, הפעם היה זה שכן אחר שבא לשאול פטיש.
למותר לציין שלמרות האכזבות החוזרות ונשנות, המשיכו בני הבית לקוות בלי ייאוש לבואו של הרופא. הרי יש להם סיבה טובה לצפות לכך, מצבו הקשה של אביהם, יחד עם הבטחתו של הרופא שהוא יבוא כמה שיותר מהר.
עפ"י משל זה מסביר הגאון רי"ז מבריסק זצ"ל את עניין ה'ציפייה לגאולה', כך צריכה להיות ההמתנה לבואו של המשיח, כי ברור שהמצב הנוכחי בו שרוי עם ישראל, אינו יכול להימשך, וביותר שהרי הקב"ה כבר הבטיח לנו ע"י נביאיו שהגאולה בוא תבוא. ולכן אדם המאוכזב מהפעמים הרבות שחשב שהנה הוא דופק בדלת, ומתייאש מביאת המשיח ואינו ממתין לו יותר, או שהוא טיפש, או שהוא כופר בהבטחה האלוקית.
הגה"צ רבי אליהו לופיאן זצ"ל סיפר על מעשה שהיה בזמן האינקוויזיציה. השלטונות חטפו ילד יהודי קטן מבית הוריו, וגידלוהו לעבודת הכמורה בבית האלילים שלהם. עד מהרה ניכרו בילד כישרונות גדולים והוא עלה ונתעלה בדרגות הכמורה. בתוך שנים אחדות התמנה לתפקיד הרם 'שופט בחצר הכמורה', במסגרת תפקיד זה היה דן את אחיו היהודים שהואשמו בעוון שמירת תורה ומצוות. פסקי דיו חמורים מאוד יצאו מתחת שבטו של השופט, והמוני יהודים מצאו את מותם בפקודתו, והכל משום שהם שמרו נאמנה במסירות נפש על תורת ה'.
יום אחד הובא לפני השופט יהודי שנתפס 'על חם' כשהוא עטור בטלית ותפילין, והנה השופט מנסה לחתום על פסק הדין ואינו מצליח… ידו כאילו נעשתה אבן, היא אינה נשמעת לו. ניסה השופט בשנית, ושוב אינו מצליח לחתום על פסק הדין. לאחר כמה ניסיונות שעלו בתוהו, הכריז השופט כי הוא יוצא להפסקה.
בהפסקה ישב השופט וחשב לעצמו, 'מה קרה? מה יכולה להיות הסיבה שבגינה אינני מצליח לחתום על פסק הדין?', ואז לפתע עולה בדעתו מחשבה כי אולי הנאשם העומד לפניו אינו אלא אבא שלו…
הוא קרא לנאשם אל חדרו והחל מברר אצלו: 'האם היה לך פעם ילד קטן שנחטף ממך והובא אל הכנסייה?' 'כן' ענה הנאשם. שאלות בירור נוספות שאל אותו השופט, ועד מהרה הבינו שניהם כי אכן השופט הוא בנו של הנאשם. נפלו זה על זרועותיו של זה, והבן האובד נימלט מן הכנסייה ושב אל צור מחצבתו לחסות תחת כנפי השכינה.
סיפור זה מוכיח – אומר הגר"א לופיאן זצ"ל – כי הקשר הטבעי בין אב לבנו הוא כך כל עמוק וחזק, עד שגם השנים הרבות שעברו על השופט בתפקיד כה יוקרתי, והשנאה הרבה שצבר לעמו במשך השנים, אין בהם כדי להפריד בין אב לבנו, ואם כך הם פני הדברים בין בני אדם בשר ודם, על אחת כמה וכמה בין הבנים האהובים לאבינו שבשמיים. קשר אמיץ זה הטווי בינינו עוד מימי אבותינו הקדושים מאז נבחרנו לעם, לא ינותק לעולם, ובכל מצב שנהיה נחזור ונפול אל זרועותיו האוהבים. ובאהבתו אותנו עוד ישוב ויבנה לנו את בית תפארתנו, וישרה שם שכינתו כבראשונה, לעד ולעולמי עולמים.