..לצער יהודי הוא מן הדברים החמורים ביותר, ונפרעים עליו מיד, וכדאיתא במסכת בבא מציעא (נט, א): לעולם יהא אדם זהיר באונאת אשתו, שמתוך שדמעתה מצויה אונאתה קרובה". ופירש רש"י: אונאתה מצויה – אונאתה קרובה לבוא, פורענות אונאתה ממהרת לבוא.
צא וראה עד כמה חמורה הלבנת פני חברו ברבים, עד שאנשים מעדיפים לעזוב את ארצם ואת מולדתם ואת בית אביהם ובלבד שלא לסבול את הבושה, והלא עזיבת הארץ והמולדת ובית האב נחשב, מחמת גודל הקושי לעשותו, כאחד מעשרה הניסיונות שנתנסה בהם אברהם אבינו ע"ה.
והנה עבירה חמורה זו, עד כמה שהיא חמורה, נעשית בימינו חמורה פי כמה וכמה, כי בעוד שפעם המלבין פני חברו ברבים היה הדבר מתפרסם בין עשרה אנשים או בין מאה אנשים, כיום הוא מתפרסם בבת אחת בין מאות אלפי אנשים ואין אדם זה שנתבייש יכול להתחבא כמעט בשום מקום מחמת הבושה, כי לאן שיפנה יתלווה אות הקלון עמו.
מעשה מסמר שערות ראש
הא לפנינו מעשה נורא שאירע בימים האחרונים: מלמד דרדקי אחד, ירא שמים ואציל נפש, נהג להסיע את הילדים לאחר תלמודם באוטובוס ולהשיבם לבית הוריהם. יום אחד קרה מה שקרה ובטעות עלה עם האוטובוס על המדרכה שבצד הכביש. עמד שם יהודי אחד, ומבלי לחשוב פעמיים, צילם את המקרה ופרסם אותו בשער בת רבים. התמונה נפוצה לכל עבר והגיעה עד למשדרי חדשות העולם אשר נטלו אותה בזרועות פתוחות וצווחו צווחה מזויפת.
הגיע הדברים לידי כך שהמלמד סולק מעבודתו ונותר ככלי מלא בושה וכלימה. לאחר מעשה נודע שיהודי זה יש לו בן חולה בביתו ושהוא סובל מרורות ממנו, ושלא שפר עליו גורלו כלל, והנה ברגע אחד של חוסר מחשבה הצליח יהודי עלום זה להמיט עליו הרס כזה ולהחריב עליו עולמו – היש תרופה למכאובו?!
מעשה זה ודומיו מסמרים שערות ראש, שהרי ברור לגמרי שאין יהודי שרוצה לצער כל כך את אחיו מישראל, ואף יהודי זה בוודאי לא נתכוון לעולל למלמד זה את מה שעולל לו, אלא שפזיזותו וחוסר המחשבה שלו הביאו אותו לידי כך. ובכן, ישאל כל אחד: היאך אוכל למלט נפשי מלצער יהודי, והלא בזמנינו כמעט ואי אפשר להימלט מכך.
מדוע אירע לי דבר כזה והרי לא התכוונתי כלל
ונראה שהתשובה לכך היא על פי מה שאמרה תורה "והתקדשתם והייתם קדושים", וכפי שפירש האור החיים הק', שהרי בין כך אין האדם יכול התקדש לבד, ואם כן עליו להתקדש, רק מעט והקב"ה יעשה את השאר יתרגל אפוא האדם לעשות את שלו על-פי התורה, ואז הקב"ה יסייע בעדו שלא ייכשל בלשונו ואף לא במעשה אצבעותיו לפגוע חלילה בכבודם של אחרים.
מי שנותן דרור לפיו ומדבר בלי חשבון, הרי הוא מוציא את עצמו משמירתו של הקב"ה, ואז כשתצא תקלה מפיו, יכה על לבו על חטא וישאל: "מדוע אירע לי דבר כזה והרי לא התכוונתי כלל לעולל את מה שעוללתי?". אבל מי ששומר את פיו ולשונו ומחשב כל דיבור שהוא מוציא מפיו אם הוא עומד בכללי ההלכה, אזי הוא נמצא תחת שמירתו של הקב"ה ויינצל מכל מכשול.
הרוצה לעשות את המוטל עליו כדי להיות תחת שמירתו של הקב"ה, מלבד מה שהוא צריך לחשב מה שהוא מוציא מפיו ומה שהוא מפרסם לאחרים, שזה בבחינת סור מרע, הוא צריך גם להרבות בעשה טוב, דהיינו להאיר פנים לאחרים ולהכניס שמחה בלבות אחרים, אם זה בדברי חיזוק ועידוד ואם זה במעשי חסד.
במסכת תענית (כב, א) איתא: רבי ברוקא חוזאה היה מצוי בשוק של "בי לפט". היה אליהו הנביא מצוי אצלו שם. אמר לו רבי ברוקא לאליהו: האם יש בשוק זה אדם שהוא בן עולם הבא? אמר לו: לא, אין כאן אדם כזה… בינתיים הגיעו לשוק שני בני אדם. אמר לו אליהו לרבי ברוקא: אלו בני עולם הבא הם. הלך רבי ברוקא אליהם. אמר להם: מה מעשיכם? אמרו לו: אנשים בדוחים ושמחים אנחנו, ואנו מבדחים בני אדם עצובים.
בדחן אמתי כיצד
והנה כיום נוהגים לכנות לאלו המתבדחים כל היום בשם "בדחנים" ושמים אותם על ראש כל הר וגבעה, ואף מראיינים אותם פעם אחר פעם, כשהם משמיעים את התרגשותם מזה שהם זוכים לשמח אנשים ולקנות לעצמם עולם הבא. לא באנו ח"ו לזלזל בהם ובעולם הבא שלהם. אבל וכי לזה נתכוונו בני העולם הבא במעשה דרבי ברוקא?! אין ספק שאלו הנחבאים אל הכלים אשר בכל רגע פנוי שלהם משמחים אנשים חולים ומדוכאים ומראים להם פנים שוחקות ומקשיבים לצרותיהם ואומרים להם מילים טובות הממלאות את נפשם באושר ותקווה, הם המה בני העולם הבא האמתיים.
הבה ונתבונן! האומר מילתא דבדיחותא לחברו, לכמה זמן זה ישמח אותו? אולי לכמה רגעים. לא יעבור זמן רב והלה ישוב לחבילת צרותיו וישכח ממה שאמר לו הבדחן. לעומת כן, הנותן מחמאות פיו לחברו, הלא אלו יתלוו אליו במשך ימים ושנים, וכל אימת שייזכר מהן, תעבור על פניו רוח של חיות ויזקוף את קומתו. אמור מעתה: זה השני נקרא משמח אלוקים ואנשים.
בגור היה חסיד אחד שהיו לו דירות להשכרה
בגור היה חסיד אחד שהיו לו דירות להשכרה. בין השוכרים שלו היתה משפחה אחת שלא שילמה דמי שכירות במשך תקופה ארוכה מאוד והאיש שקל לסלקה מן הדירה. בא אבי המשפחה אל רבו של המשכיר, הרה"ק ה'אמרי אמת' מגור זיע"א, והתאונן בפניו על האיש שרוצה לזרוק את כל בני משפחתו מן הבית ולהותיר אותם חשופים תחת כיפת השמים. שלח ה"אמרי אמת" להביא לפניו את החסיד. בבואו, דיבר רבו על לבו ואמר לו: "ראה נא בני, הן אתה משופע בממון ואילו משפחה זו ענייה היא. השאירה אפוא בדירתך אע"פ שאינה משלמת דמי שכירות".
בשמעו את דברי רבו, בא אליו בטענה: "אמנם ידעתי שצריך לפרנס משפחה זו, אבל מדוע יושלך הכל עלי? למה לא ישתתפו כל החסידים במצוה. חשובה זו, כאשר כל אחד יתן עבורה כמה מטבעות?".
השיב לו ה'אמרי אמת': הן, אתה צריך לסבול את הכל, והביא לך ראיה ממסכת גיטין, שם איתא (פ"ד מ"ה): מי שחציו עבד וחציו בן חורין כגון עבד של שני שותפים ושחררו אחד מהם), עובד את רבו יום אחד ואת עצמו יום אחד דברי בית הלל.
כי אם נקלעה מצוה לידך, סימן הוא מן השמים שהמצוה שייכת אליך ושאתה צריך לקיימה לבדך בשמחה ובטוב לבב.
כמה פעמים אנשים מתאוננים על שנפלו עם שכן מסכן
כמה פעמים אנשים מתאוננים על שנפלו עם שכן מסכן שצריך לסעדו ולתמכו, ולהקדיש זמן הרבה לו ולבני ביתו. ולפעמים אף מביעים את צערם בקול: למה דווקא אנו צריכים להתעסק בו? שיתעסקו בו העסקנים ! או שילך לגור במקום של אנשים מעין אלו! כאן גרים אנשים בריאים ושמחים שאים זקוקים לסיוע ! יידעו שאינם אשמים בכך, אלא אדרבה זיכו אותם מן השמים במצוה גדולה זו – לשמח בניו של מקום.
סוף דבר: המאמין בהשגחה פרטית, חייב להאמין, שאם אנה הקב"ה לידו מצוה מעין זו, הגם שאיננה מצוה קלה ודורשת שעות רבות של יגיעה. שייכת מצוה זו אליו. ויותר מכך יש לו להאמין, שאם היא שייכת אליו, כל שלא ימלא את שליחותו ולא ישמח אנשים אלו, יחשב לו במידה מסוימת כאילו גזל מם את שמחתם. עכ"פ הרואה את חבריו או את שכניו זקוקים למילה טובה, ייגש אליהם לחזקם ולעודדם וירעיף עיהם מברכות פיו, ואזי תהיה לו שמירה מעולה מאת ה' להינצל מכל מלצער אחרים כאמור.
לפעמים נדרש מן האדם הבא לשמח את הנדכאים לוותר מהרוחניות שלו, כגון מזמן לימודו וכדו'. אך על זה כבר דיבר בקדשו הרה"ק מרוז'ין זיע"א, שזה נקרא מסירות נפש אמיתית. מסירות נפש איננה רק למסור את הגשמיות, אלא גם למסור את הרוחניות. כשהאדם מאיר פניו לאחרים ומשמח אותם, הוא משמח את המקום ב"ה, ואם כן ראוי שיעסוק בזה גם על חשבון הרוחניות. לא לחינם אמרו: "יענעמס גשמיות אין מיין רוחניות" [הגשמיות של זולתי, היא הרוחניות שלי].
עלינו לזכור שבאנו לעולם כדי לעשות רצון קוננו ולא כדי להגיע לאיזה יעד מסוים, ולכן מותר לנו להפסיד לפעמים גם מהרוחניות שלנו, כל שנעשה את המוטל עלינו בהוראה מגבוה. היו יהודים רבים במשך כל הדורות שרצו לשבת כל היום על התורה ועל העבודה ולהיעשות לגדולי עולם, אך בפועל ויתרו על רצונם ונדדו בין הערים והעיירות כדי לקבץ נדבות ליתומים ואלמנות או כדי להקים ישיבות ובתי תלמוד לישראל, ביודעם שזה מה שההשגחה הועידה עבורם. הקב"ה אין לו רשימה של יעדים שבני העולם התחתון צריכים למלאותם, הוא מבקש רק שנעשה רצונו.
שמעתי מהדרשן הנודע בשערים הרב זכריה וולרשטיין שליט"א מעשה נפלא
שמעתי מהדרשן הנודע בשערים הרב זכריה וולרשטיין שליט"א מעשה נפלא – מעשה ומוסר השכל בצדו: באחד מבתי האבות בארה"ב היו הזקנים דרים שניים שניים בכל חדר. היה שם בבית האבות זקן אחד שפעל אצל ההנהלה להשכין אותו בחדר מיוחד רק לו, וניאותו לו, כך דר לו זקן זה בחדר נפרד לבדו והכל התנהל על מי מנוחות. ויהי היום ובאו להודיע לו כי יהודי נוסף הצטרף לדיירי בית האבות ואין מקום פנוי עבורו. שאלו אותו אם הוא מסכים שישכינו אותו יחד עמו בחדרו עד שימצאו לו מקום בחדר אחר. האיש הרהר מעט והשיב: "הן", בסברו שיתרום מעט מעצמו למען זולתו וייטב לו.
אולם מה מאוד חשכו עיניו כאשר גילה כי הזקן שהביאו לחדרו, הוא אדם ממורמר ואינו מפסיק להתרגז על כל העולם ולקלל את כל הנקרה בדרכו. התקשר האיש אל ההנהלה ואמר להם: "עשו לי טובה! לא לזה התכוונתי ואינני מוכן שיישאר בחדרי". הללו סברו וקיבלו והודיעו לו שלמחר יבואו להוציא את הזקן השני מחדרו.
ויהי בלילה ההוא, בטרם הלכו להיפרד זה מזה, שוחחו שני הזקנים יחדיו. אמר הראשון לשני: "מה אתה נרגז כל-כך? העולם אינו גרוע כל-כך כמו שאתה סבור!" השיב השני: "אם היית יודע את מצבי, היית רוגז יותר ממני". אמר הראשון: "מה לך מדבר? מצבי גרוע משלך! אתה צועד על רגליך ואני כבר צריך להתנועע בכסא גלגלים". אמר השני: ״לא כי, מצבי גרוע משלך. הבט בעיניי ותראה". הביט הראשון בעיני השני ונחרד לגלות כי הוא סומא בעיניו. "זה כבר עשר שנים שאינני רואה מאומה" – בכה השני. "אין לי שום קשר לעולם החיצון ואני מרגיש כמת".
נתעוררו רחמי הראשון על השני, פנה אליו ואמר לו: ראה נא, למחר יעבירו אותך לחדר אחר, אבל ברצוני השכם בבוקר, לפני שאנו נפרדים, לגשת אתך אל החלון ולהמשיל לך לפרטי פרטים מה אני רואה מבעד לחלון עד שתראה הכל בדמיונך כאילו היית רואה אותם בעיניך… השכם בבוקר. הראשון לקח את השני אל החלון והתחיל להמשיל לו מה הוא רואה: "הנה יהודי אחד רץ לאוטובוס ומחזיק ביד ימינו את בנו הקטן. והנה חתול קופץ על הספסל וכן הלאה". במשך חצי שעה תיאר בפניו מה הוא רואה על כל פרטיו ודקדוקיו. כשגמר, נעשה השני מלא חיות. הוא פתח את פיו ולא הפסיק להרעיף על בן שיחו מלים של שבח והודיה עבור שתיאר בפניו את המתרחש בעולם החיצון. "כבר עשר שנים שלא הרגשתי מחובר כל-כך לעולם. אני מרגיש עתה כאילו החזרת לי את ראייתי".
בראות הראשון מה עלה בידו לעשות במחצית השעה בלבד, אמר לשני: "אתה נשאר בחדרי, אינך הולך לשום מקום, ואני אגש עמך כל יום בבוקר אל החלון ואתאר פניך בדיוק רב כפי שתיארתי לך היום מה אני רואה מבעד לחלון". נשארו שניהם יחד בחדר, וכך היה הראשון ניגש עם השני כל יום אל החלון ומתאר לו כל פעם מה נעשה עם האב שצועד לאוטובוס. פעם נפל ושבר את רגלו. פעם שכח את האוכל שלו ובתו רצה אחריו להביאו לו, וכן הלאה.
כך נמשך הדבר זמן רב, עד שיום אחד התעורר הזקן הסומא וכשסבב אל מיטת חברו וביקש ממנו שייגש עמו אל החלון כמדי יום, לא הגיעה אליו שום תשובה. לאחר כמה ניסיונות להעיר את חברו, הזמין את אנשי בית האבות… הללו באו והודיעו לו בקרירות שבאמצע הלילה שבק חיים לכל חי,. הסומא החל לצעוק במר לבו: "אנא הסתכלו מבעד לחלון והודיעו לי מה עם האב הצועד אל האוטובוס". האנשים החלו לצחוק ושאלו אותו: "על איזה חלון אתה מדבר? הלא החלון בחדר זה צמוד לקיר אבנים ואין רואים בעדו כלום". "אבל איך יתכן" – צעק האיש. "הלא כל יום היה המנוח ניגש עמי ומתאר בפני את מה שהוא רואה מבעד לחלון". עד מהרה נודע לכל, שהזקן המנוח היה מתאר לו דברים על-פי דמיונו, וכל זה כדי לשמחו ולהעניק לו הרגשה של חיבור עם העולם החיצון.
הסומא פרץ בבכי: "הלא כעת נלקח ממני מאור עיניי בשנית ואני אנה אני בא"…כסבורים אתם שהמנוח היה בשר ודם?! אם היה יכול לברוא רחוב מקיר אבנים, אינו בשר ודם, אלא מלאך"…
אמת לאמיתה כיצד
יבואו וישאלו: היאך היה מותר לו לשקר? התשובה היא: אדם זה לא זו בלבד שלא הוציא שקר מפיו, אלא אף אמר את האמת לאמיתה, כי באופן כזה השינוי מן המציאות זהו האמת האמיתית. וכן היה הגה"צ רבי אביגדור מיללער זצ"ל מרבה לדבר בענין זה, והיה אומר שאמת אין פירושה מה שנדמה לנו כאמת, אלא מה שהקב"ה רוצה – אמתותו של הקב"ה.
וכבר אמר הגאון רבי יעקב קאמינצקי זצ"ל: מטעם זה ניסה הקב"ה את האבות בהיפך מידותיהם, כגון אברהם שהיה מידת החסד ניסה אותו בשחיטת בנו, ויעקב שהיה מידת האמת ניסה אותו באמירת אנכי עשך בכורך", כדי לבדוק אותם אם מידותיהם נובעות מתכונותיהם או מעשיית רצון הבורא. ואכן עמדו איתנים בניסיונותיהם ונודע הדבר שמידותיהם נובעות מעשיית רצון הבורא. ומעשה אבות סימן לבנים לנהוג כן אף אנו, לשמח את זולתנו בכל מה דאפשר, ובכך נזכה לשמירה מעולה מאת הבורא יתברך שמו שלא להיכשל בגרימת צער ח"ו לאנשים מישראל.
(קטעים מלוקטים מתוך הספר הבינני – פסח שבועות)