יעקב א. לוסטיגמן
לקראת ימי החנוכה הממשמשים ובאים, שוחחנו עם הגאון רבי חיים שמרלר שליט"א, מגדולי מזכי הרבים בשיעוריו המופלאים, אשר רבים שותים אותם בצמא בקביעות ולאורך שנים, רב בית המדרש 'היכל צבי' דחסידי צאנז בירושלים, ונשיא ארגון 'הגפן' המעודד שיתופי פעולה בין שדכנים ופועל לסייע למעוכבי שידוך למצוא את זיווגם ההגון להם.
ביקשנו מהרב שמרלר שליט"א, לשמוע כמה דברי חיזוק בנושא של חינוך הילדים, ושמענו ממנו סיפורים מיוחדים המאלפים בינה
"ימי חנוכה הם ימים שבהם יש לתת דגש לנושא של החינוך", אומר הגר"ח שמרלר, "הן החינוך של הילדים, והן החינוך העצמי שלנו, ואם נעיין בדבר נמצא שזה בעצם אותו הדבר, כי החינוך שלנו הוא גם החינוך של הילדים, ומי שמחנך את הילדים שלו מבלי לחנך את עצמו, לא עשה כלום.
"ידוע מה שאמר הגאון רבי שמשון רפאל הירש זצ"ל, כששאלו אותו מאיזה גיל צריכים להתחיל לחנך את הילדים, והוא השיב שהחינוך של הילד מתחיל 20 שנה לפני שהוא נולד, כלומר, כשההורים מחנכים את עצמם, ממילא יהיו להם ילדים מחונכים יותר.
"שמעתי פעם ווארט נפלא, שהרי ידוע שהיוונים אמרו לעם ישראל 'כתבו לכם על קרן השור שאין לכם חלק באלוקי ישראל'. ולכאורה מה העניין לכתוב דווקא על קרן של שור, ולא על רגל של שולחן או על מכסה של סיר? מה מיוחד בקרן השור יותר מכל חפץ אחר בעולם?
"והתשובה היא שבאותה העת, נהגו להשתמש בקרניים של השוורים כמשפך להאכלת תינוקות רכים, מעין הבקבוקים שאנחנו משתמשים היום כדי להאכיל תינוקות, היו נותנים לעם לאכול עם קרן שהיתה חלולה כמו שופר, ובקצה הצר שלה היה נקב קטן שדרכו היו מטפטפים מזון לפי התינוק שיכול היה למצוץ ולאכול בקצב המתאים לו.
"אמרו היוונים: אנחנו לא מסתפקים בזה שאתם לא תקיימו מצוות, אנחנו רוצים שתחדירו את זה בעצמות של הילדים שלכם מגיל אפס, עוד לפני שהם מבינים בכלל ויודעים להבדיל בין ימינם לשמאלם, אנחנו רוצים שהם יראו ויחיו את הכיתוב הזה, שאין לכם חלק באלוקי ישראל, כך נדע שהם באמת יגדלו 'מתייוונים' אמתיים.
"בהקשר זה אציין שיש פוסקים מהדורות הקודמים, שמזכירים בהלכות חנוכה אזהרה שלא לשחק במשחקי מזל עם קלפים וכדו' שהיו משחקים על כסף, ומשום מה בחנוכה היו המשחקים האלו פורחים מאוד, זה ממש היה חלק ממנהגי הימים האלו אצל מי שאינם אנשי תורה, ולכן הזהירו הפוסקים על כך, בגלל שזה נכלל ב'משחק בקוביא' ו'אסמכתא', וממילא יש בזה בעיה רצינית של גזל.
"עד כאן מה שכל הפוסקים שעוסקים בנושא מזהירים, אבל כמה מהם מציינים שמעבר לבעיה של 'משחק בקוביא' יש כאן עוד סיפור. הילדים! יושבים הילדים ורואים את האבות שלהם עוסקים בחנוכה במה? במשחקי הימורים רח"ל. איזה מן חינוך זה לילדים? זה מה שהילדים צריכים לקלוט? במקום לספר להם את הניסים והנפלאות, במקום לשיר איתם שירות ותשבחות, במקום לאסוף יחד איתם עוד ועוד תירוצים לקושיא של ה'בית יוסף' משחקים בהימורים… ה' ישמור ויציל.
"זה נכון גם לגבינו. אומנם בדור שלנו לא משחקים בקוביא, כולנו יודעים שזה אסור ונזהרים מזה, אבל צריכים להשגיח מה החוויה שאנחנו מעבירים לילדים שלנו בחנוכה. איזה מן חנוכה אנחנו עושים בבית, האם זה חנוכה של חינוך איכותי, או חנוכה של חינוך לקוי חלילה, ולב יודע מרת נפשו, כל אחד מבין לבד מה צריך לעשות בבית שלו כדי שהחנוכה ייראה טוב יותר".
מה רע במטאטא?
"בשנת תשמ"א, זכיתי להסתופף בצל הקודש, אצל מורי ורבי כ"ק מרן אדמו"ר מצאנז זצ"ל, ביוניון סיטי שבניו ג'רזי, ארה"ב. מאחר והייתי שם רק לכמה חודשים ספורים, השתדלתי מאוד שלא לפספס שום הזדמנות לחזות בעבודת הקודש של הרבי, והייתי דבוק בו מאוד.
"הבחורים בישיבה היו מתפללים מעריב במניין משלהם, והרב היה לו מניין נפרד. היו נשארים עשרה או שנים עשר בחורים שהמתינו להתפלל עם הרבי, כי הוא היה עסוק עם קבלת הקהל וענייני הציבור. כמובן שאני השתדלתי להיות בין אותם בחורים שממתינים להתפלל עם הרבי.
"באחת הפעמים, הרבי התפלל מאוד מאוחר, זה היה אחרי השעה 1:00 בלילה אם איני טועה. קבלת הקהל נמשכה יותר מהרגיל, ואנחנו חיכינו הרבה מאוד זמן.
"הרבי התפלל תפילת ערבית יחד אתנו, וכשסיים את התפילה הוא הבחין בדבר שמאוד לא מצא חן בעיניו. היה שם מטאטא שמישהו השתמש בו כדי לנקות את בית המדרש, ולאחר מכן השעינו את המטאטא על ארון הקודש.
"אמר לנו הרבי שהוא רוצה לומר לנו משהו… 'גאב"ד ירושלים, המהרי"ץ דושינסקיא זיע"א, נכנס פעם למסור שיעור, וראה קליפה של בננה זרוקה על הרצפה. הוא הזדעזע מאוד ופנה לאחור, ואמר שאינו יכול למסור באותו יום שיעור במקום שבו זרקו קליפת בננה על רצפת בית המדרש. אצל המהרי"ץ זצ"ל, השיעורים היו חשובים מאוד, הוא היה מוסר שיעורים במשך שמונה שעות ברצף, ובכל זאת הוא ויתר על כך בגלל הזלזול בכבוד בית המדרש'.
"עוד אמר לנו הרבי באותו המעמד, מוסר נוקב ויורד חדרי בטן: 'ידוע מה שמספרים שאביו של רש"י הקדוש זכה לכזה בן שהאיר את העולם כולו, בגלל שהוא היה מכבד מאוד את התורה ואת בית הכנסת, עד כדי כך שהיה מטאטא את החלק שלפני ארון הקודש, עם הזקן שלו. בזכות זה זכה לבן שהפך להיות רבן של כל ישראל, ואי אפשר ללמוד פסוק בחומש או דף גמרא בלי להזדקק לפירוש היסודי שלו.
"'תמיד תמהתי', אמר לנו הרבי מצאנז זצ"ל, 'למה אביו של רש"י היה צריך לטאטא את הרחבה שלפני ארון הקודש עם הזקן? וכי הזקן מטאטא טוב יותר ממטאטא? מה העניין? שייקח מטאטא וינקה, זה יהיה פחות נקי? התוצאה תהיה פחות מכובדת?
"'אבל עכשיו', סיכם הרבי בטון נוקב, 'נפתרה התעלומה. אבא של רש"י חשש שאחרי שהוא יטאטא את הרחבה עם מטאטא, הוא עלול חלילה לשכוח את המטאטא כשהוא מושען על ארון הקודש, וזה הרי בוודאי לא כבוד לתורה, ולכן, בגלל החשש הזה הוא העדיף לטאטא עם הזקן שלו, ובלבד שלא יהיה חשש קל שבקלים שתהיה פגיעה בכבודה של תורה. ולכן זכה לכזה בן גדול וקדוש…'.
"האמת שאפשר לומר שיש פה משהו סגולי", מוסיף הגר"ח שמרלר שליט"א, "האבא הקריב מעצמו למען הקב"ה והקב"ה החזיר לו מתנה יקרה. אבל בווארט של הרבי טמון גם ההסבר היותר עמוק. אין צורך להגיע לסגולות. יש כאן מהלך פשוט, כשהאבא מתייחס בכזאת חרדת קודש לכבוד התורה, אין זה פלא שהוא זוכה לכזה בן שמאיר את העולם כולו באור תורתו. זאת התוצאה הטבעית של זה. זה נקרא לחנך את הילד בצורה הטובה ביותר, על ידי דוגמה אישית נעלה ומיוחדת במינה".
תה עם טעם מיוחד
"כעין זה זכיתי גם לראות אצל אבי מורי ורבי, הגאון הצדיק רבי אליהו שמרלר זצ"ל, ראש ישיבת צאנז, שהיה מאוד מאוד מקפיד שלא לשתות בהיכל הישיבה, ונימוקו עמו:
"הרי מה קורה בבית המדרש אחרי ששותים? רוב הלומדים אינם ממהרים לקחת את הכוס ולהחזיר אותה לכיור, או בזמנינו כשמשתמשים בכוסות חד פעמיות, לא ממהרים לזרוק לפח. משאירים את הכוס בסמוך וממשיכים ללמוד.
"ומה השלב הבא, ברוב המקרים הכוס מתהפכת מתישהו, שארית המשקה נשפכת על השולחן, על הרצפה, על הספרים, האם אנחנו רצים מהר להביא סמרטוט כדי לנגב או שמשאירים כך בתקווה שזה יתייבש מעצמו? אני חושב שהציבור יודע את התשובה, וממילא הדבר מלכלך את בית המדרש, גורם לפגיעה בספרי הקודש, ופוגע בכבוד התורה.
"אבל אבי מורי לא היה מעיר הערות כמעט. הוא היה 'עובד עם העיניים'. אם הוא היה רואה בחורים שמשתובבים הוא היה נועץ בהם מבט, שהיה בו די כדי להרגיע את השובבות שלהם לכמה שעות ואפילו לכמה ימים.
"נו, אם הוא לא מעיר, איך הוא יגרום לבחורים להימנע מללכלך את בית המדרש? הפתרון פשוט מאוד. הוא לא שותה בבית המדרש. הוא גם אמר לנו כמה פעמים, אני לא אומר לכם מה לעשות, אבל אני לא שותה בבית המדרש, מזה תבינו לבד איך ראוי לנהוג".
"אגב, סמוך מאוד לאחר פטירתו של אבא זצ"ל שמעתי סיפור נפלא שאירע פעם אחת כשהוא כן חרג ממנהגו ושתה בבית המדרש.
"באותו יום הוא לא הרגיש טוב, הוא היה מצונן וחלש ובכל זאת הלך לישיבה כמנהגו כדי למסור את השיעור.
"אמי מורתי דאגה מאוד לבריאותו, ולכן ביקשה מאחד הבחורים בישיבה שהיה מאוד קרוב אלינו והיה בן בית בביתנו, שידאג שראש הישיבה ישתה כוס תה.
"אצלנו בישיבה, חדר הקפה שימש גם כמעין מטבח קטן ששימש בעיקר כדי להכין את הסעודה השלישית לבחורים, היו מחלקים את הסלטים שם וכדו', ולכן היה שם גם קצת ציוד של מטבח כמו סכינים, מלח, קערות וכדו'.
"עמד הבחור להכין לאבא כוס תה, ובטעות השתמש במלח במקום בסוכר. הוא הגיש לראש הישיבה כוס תה עם שתי כפיות מלח… ראש הישיבה בירך, שתה את התה לאטו, וסיים את הכוס כולה בלי לומר אף מילה.
"אולי יש מי שיחשוב, שהוא היה בדרגה כזאת שהוא לא הרגיש טעם במאכלים והמשקים שנכנסו לפיו, ולא שם לב להבדל בין סוכר למלח, אבל אני אומר לכם שיש לזה הסבר הרבה יותר הגיוני – החשש שלו מהמבוכה של הבחור, לכשיגלה שהוא שם מלח במקום סוכר, היה הרבה חזק מחוסר הרצון שלו לשתות תה מלוח. אדרבה המלח שבתה מקבל טעם מיוחד במינו, כששותים אותו עם כוונה מיוחדת שלא לבייש אדם מישראל!
"אבל אותו בחור שם לב לכך, ולמעלה מ-50 שנה הסיפור היה שמור עמו ואף אחד לא ידע על כך, כשהוא שמע שאבי מורי נסתלק, שב הסיפור וצף בזיכרונו והוא סיפר לי על כך ואכן סיפרתי את הסיפור הזה בהספד, כי זה באמת היה מאפיין מאד חזק באישיות של אבא זצ"ל.
"כך גם היה מעשה לעת זקנתו, כשהוא סבל קצת מסחרחורות והיה צריך שיתמכו בו כשהוא צועד מהישיבה הביתה או מהבית לישיבה. במשך כל השנים היתה לו לאבי מורי הקפדה מיוחדת שלא להישען על יהודי, בשום מצב ובשום אופן, וגם במצב זה הוא לא נשען אלא רק היה צריך שייתנו שיחזיקו בידו קצת כדי שהוא לא ייפול.
"באחד הימים הוא שם לב לכך שהבחור שתומך בו, סובל מכאב בידו השמאלית. הוא ראה את הבחור לוקח ספר או משהו ושם לב שכואב לו. הבחור היה אמור ללוות אותו הביתה, ואבא עשה חשבון שאם הבחור לא מספר שכואב לו, כנראה שהוא לא רוצה שידעו, לתת לו לתמוך בו ביד שמאל לא בא בחשבון, הרי כואבת לו היד… להיתמך ביד ימין שלו זה לא אפקטיבי כי אבי מורי היה זקוק לתמיכה דווקא מצד ימין ולכן התומך היה צריך להושיט את ידו השמאלית… לקחת מישהו אחר שיתמוך בו זה גם לא פתרון, כי הרי הבחור יתאכזב ואולי גם ייעלב חלילה וחס. אז מה עושים???
"באותו יום, כשבא הבחור לתמוך באבא, הפתיע אותו אבי מורי, והניח את היד על כתפו, נשען עליו מעט. הבחור נבהל, הוא חשב שקרה משהו לראש הישיבה. הוא זעק בחרדה 'הראש ישיבה נשען על מישהו אחר, אוי ואבוי', כי הוא ידע היטב על ההקפדה של אבא שלא להישען על יהודי בשום אופן, אבל אבא הרגיע אותו והסביר שהוא אומנם קצת יותר חלש מהרגיל, אבל זה לא רציני, זה יעבור, ולכן הוא קצת נשען עליו.
"וכך, יהודי מבוגר שהקפיד כל ימיו בהקפדה מיוחדת על העניין הזה, ויתר באחת ושינה ממנהגו הקבוע, רק כדי שלא לגרום אכזבה או פגיעה ביהודי אחר, צעיר ממנו בכ-70 שנה.
"הרי לנו לימוד גדול עד כמה צריכים להיזהר בכבודו של יהודי, ובעיקר להבין מה הוא שורש החינוך. לפני שמעירים לילדים, לפני שנוזפים בהם ומענישים אותם, לפני הכל אנחנו צריכים להסתכל פנימה, לחנך את עצמנו, וזה החינוך הטוב ביותר גם לילדים שלנו".