סיפר הג"ר שלמה לווינשטיין שליט"א: בשעתו לפני יותר מעשרים שנה נפטר בבני ברק תלמיד חכם ר"מ באחת הישיבות הקטנות שנפתחו בסמוך לבני ברק.
בהנהלת הישיבה חפצו לשלב אותי בישיבה במקומו של אותו ר"מ ועוד יותר מכך, הם אמרו: "אתה יכול לבחור איזה תפקיד שאתה רוצה, ר"מ עיון, ר"מ בקיאות, גם את ראשות הישיבה או משגיח בישיבה", אבל בגלל תפקידי כממונה מטעם הרבנים על עניין משמרת הקודש בעיר בני ברק, אמרו לי בישיבה הנ"ל, כי המשרה הזו תתאפשר בתנאי שאני אעזוב את תפקידי ב'משמרת'.
הם הוסיפו והצהירו כי דיברו על כך כבר עם הגאון רבי יהודה סילמן שליט"א, שהוא ראש וראשון בענייני משמרת העיר [ואני שואל אותו עד היום בכל הכרעה, וכפי שהדריכוני מרן ראש הישיבה זצוק"ל ומרן הגר"נ קרליץ זצוק"ל, להתייעץ ולעשות על פיו שליט"א], ואמרו כי רבי יהודה הסכים לחפש ת"ח אחר במקומי שיתייצב לימינו בענייני הציבור הללו.
הלכתי למרן הגר"נ זצוק"ל בשמחה וסיפרתי על הרעיון. אך הוא אמר לי כי לדעתו אין לעזוב את התפקיד. הלכתי גם למרן הגראי"ל זצוק"ל וגם הוא השיב בשלילה, והורה לי להישאר בתפקידי הנוכחי.
ואז שאלתי בכאב: מדוע לא? הרי בתפקיד זה אני יכול להיות שקוע בלימוד עוד ועוד. ללמוד וללמד?! ושוב השיב מרן: "לא!"
את מרן בענוותנותו יכלו לשאול בכל עניין, והוא השיב כאשר ראה לנכון. ולכן המשכתי ותמהתי: מדוע באמת לא? תורה היא וללמוד אני צריך! (תרתי משמע…)
מרן זצוק"ל הרים את עיניו, הביט בי ואמר בתמיהה ובחריפות: "אתה רוצה לעזוב מצווה שאין בה כבוד כלל, ולקחת מצווה שיש בה כבוד?!" (הרב מ' סופר, מוסף שב"ק וישב תש"פ)
*
סיפר מקורבו הגדול של מרן זצ"ל, הג"ר איסר שוב שליט"א: אירע פעם שמרן זצוק"ל שבר את אגן הירכיים, ובשל כך לא יכול היה לצאת מביתו כחודש ימים. בפעם הראשונה כשכבר היו כחותיו עמו, והוא תכנן לצאת לתפילה.
כשכבר התכונן לצאת, ולפתע אני מבחין שהוא מהסס ונראה כחושש לצאת. שאלתיו האם הוא עדיין אינו חש בטוב וקשה עליו ההליכה, אך הוא השיב שהוא חש היטב ב"ה. כשהביט בהפצרותיי לנסות ולהבין טעם חששו לצאת מפתח ביתו, הוא גילה את אוזני במסר שלא ישכח מזכרוני כל ימיי:
"הרי חודש ימים לא יכולתי לצאת מהבית, וכולם יודעים שלבטח החטא גרם לי זאת, ואם כך כשאצא עתה מפתח הבית יאמרו כל מי שיראה אותי, הנה החוטא… ואכן זו בושה גדולה…'
כולם יודעים, שלא היו הרבה כמרן זצוק"ל שהכירו היטב את נפש הדור ורמתו הרוחנית, והוא חושש לצאת מפתח ביתו מחמת הבושה שכולם יבינו מיד שמה שהוצרך להסתגר לרפואתו חודש ימים הוא בשל אותו חטא, והוא חש כלפיהם שלא בנח, שיאמרו עליו 'הנה החוטא יצא מהבית'… כך מתנהל מי שחי במוחשיות כל העת את ה'בורא עולם', וזה מבהיל עד היכן הדברים מגיעים.
ואם חפצים להבין עד כמה זו היתה הרגשתו, הוא מוסיף, אני נזכר באחת הפעמים שביקר אצל רופא גדול, ושאל לפתע אותנו שעמדנו מסביבו, איך מותר לבן אדם ללכת ללמוד רפואה ולהיות רופא, הרי הוא מאבחן ואומר לך שאתה חולה, ואם כך הוא מלבין פני חבירו ברבים, כי בכך הוא אומר שאתה חוטא!! זו היתה תפיסתו הפשוטה והברורה, זוהי צורת חיים שליוותה את כל סדר יומו. (הרב מ' ברמן, מוסף שב"ק וישב תש"פ)
*
זה קרה לפני 35 שנה. הרה"ג רבי אברהם חנן כהנא שליט"א התגורר (ועדיין מתגורר) בקרית ישמח-משה ולא בעיר חרדית מרכזית. מרן הסטייפלער זצוק"ל כיוון אותו להתגורר שם, ובמשך הזמן החל למסור שיעורים ולהשפיע על הציבור.
מידי יום ביומו היה נוסע לישיבת 'נוה ארץ' שבבאר-יעקב ומעת לעת חייב גם לבקר את בני-ברק השכנה. טלטולי הדרך בתחבורה הציבורית הבלתי מפותחת של הימים ההם שכנעו אותו שצריך לפתור את הבעיה מהשורש, הוי אומר: רישיון נהיגה שאחריו יבוא גם רכב. הוא כבר לא היה אברך טרי, הצעד נראה מתבקש ומוצדק, אבל כמו בכל דבר הוא העדיף להתייעץ עם מרן ראש הישיבה זצוק"ל.
אלא שמרן זצוק"ל פסק לו חד משמעית: "אל תוציא רישיון".
הרב כהנא מנסה להסביר את הקושי הרב שבטלטולי הדרכים, ובתגובה נענה כך: "אל תדאג!" ומשפט נוסף שנאמר בחיוך דקיק ואופייני: "אתה עוד תגרום להם לעשות מצוות!"
לפני שהוא נכנס לשאול, הוא חשב שלשאלה שלו ישנן שתי תשובות אפשרויות: א. לעשות רישיון. ב. לא לעשות רישיון. ופתאום הוא מופתע לשמוע תשובה מכיוון אחר לחלוטין: "תמיד יקחו אותך!" הוי אומר: השאלה נפלה לגמרי, אין כל צורך לעשות רישיון, שהרי תמיד יקחו אותך.
זה מריח כמו רוח-הקודש, אבל זו המציאות עד עצם היום הזה! וכיום נצרך הרב כהנא לנסוע לבני-ברק הרבה יותר מאשר בשנים ההן, כדי להשתתף בחתונות הרבות של תלמידות הסמינר, אך בכל פעם כשהוא מסיים למסור את השיעור היומי, ניצב אחד המשתתפים ולוקח אותו למחוז חפצו בשמחה ובטוב לבב.
כך שגם הסיפא של המשפט: "אתה עוד תגרום להם לעשות מצוות!" מתקיימת…
(הרב ד' גרוס מוסף שב"ק וישב תש"פ)