לפני מאה שנה היה חייט בלונדון, שהתפאר שהוא כבר בלונדון הרבה שנים ומעולם לא נאלץ לחלל שבת. "תמיד התניתי ששעה לפני כניסת שבת ישחררו אותי, שאוכל לשמור שבת".
קרה פעם שהצבא הזמין ביגוד חדש, והבעה"ב רואה את החייט שעה לפני כניסת השבת שהוא עומד ללכת. הבעה"ב עוצר אותו ואומר לו: "עכשיו זוהי שעת חירום, ואתה צריך להספיק את התפוקה שלך". החייט ניסה להגיד לו: "יש סיכום בינינו!" אבל בעה"ב אמר לו: "אם לא תגמור, אתה מפוטר".
החייט לא נבהל, לבש את מעילו ויצא. בעה"ב ראה, התחיל לרדוף אחריו. "אל תהיה טיפש, האם בשביל כמה שעות בודדות תענה את נפשך ונפש בני ביתך ברעב?" והחייט מתעקש. שאל בעה"ב: "מה גורם לך להתעקש ולעזוב מקום עבודה בטוח?"
ענה לו החייט: "מה הייתי עושה אם היית מת והמפעל היה נסגר, והייתי צריך לחפש עבודה אחרת? הייתי נושא את עיני לאבינו שבשמים ומתחנן שימציא לי עבודה חדשה". כמובן, אחרי דרשה כזאת, הפיטורים היו מידיים.
ביום ראשון, פגש החייט מכר ותיק שהיה לו מפעל טקסטיל, לקח אותו לעבוד במשכורת שהיתה גבוהה בשלושים שילינג מהמשכורת הקודמת.
לאחר מעשה זה דרש והמליץ רבי מרדכי צבי שוורץ, רבה של "הולל" באנגליה, את הפסוק בפרשתנו "אל תראו את עם הארץ" – אין לכם מה לחשוש מהם, כשהם מנסים לשכנע אתכם "כי לחמינו הם", שהם מעניקים לכם את הפרנסה. ולמה לא לחשוש? – כי "סר צילם מעליהם", הרי כשהם ימותו לבית עולמם, אזי נדע שבכל מקרה הקב"ה איתנו ואליו נפנה ונתפלל, אם כן בואו ונדמיין כבר עכשיו שזה מה שקרה, ונתפלל אל ה' שיפרנסנו באופן אחר. וממילא מסיים הפסוק: "אל תיראום".
(מדשן ביתך שלח תשע"ח)