מדוע לא נמצא חתן וכלה שעם סיום חגיגות שבעת ימי המשתה נופלים לתחושת ריקנות ועצבון מתוך מחשבות של "זהו זה, נסתיימה לה השמחה ועכשיו נזרקנו אל החיים האפרוריים האלו"? משום שהגורם לשמחה איננו סדרת האירועים שעברו עליהם – כל אלו היו רק הרקע – השמחה האמיתית היא עצם הימצאותם ביחד, ואדרבא, עכשיו כשהם 'ירדו מהבמה' היא רק תלך ותתעצם כשהם יתחילו בחיים האמיתיים של בניית אחווה ויצירת שותפות מקרבת דעות ומשמחת לבבות.
אנחנו לא שונים מהם –
שבעת ימי המשתה שלנו מתקרבים אל קו הגמר ובתוכנו כבר מפציע רגש של חמיצות לקראת שגרת החולין הממתינה לנו מעבר לפינה. תחושת הרוממות שחווינו ב-21 הימים האחרונים נתפסת אצלינו כמין חוויה שמימית שפרחה לה אל ערפילי הטוהר שהיו ואינם. נדמה לנו כי אנו באים אל החורף הארוך בידיים ריקות ובלב שומם, ולא היא – אם אנחנו מאמינים כך עלינו גם להרגיש שבאמת היינו במשך שבעת ימי החג חבוקים ודבוקים בו יתברך, ושהקרבה הזאת לא הייתה חוויה חד פעמית, היא רוממה אותנו למקום אחר לגמרי מזה שהיינו בו לפני החגים, היא עשתה אותנו טובים יותר, רוצים יותר, מחוברים יותר.
ירדנו מהבמה אל החיים האמיתיים, שבהם, מכוח הקירבה והדבקות של שמחת החג יעלה בידינו להצמיח את השאיפה הטהורה שבקעה בנו בימים הנוראים מהנקודה הכי פנימית שלנו, ולהפוך אותה למורת דרך המשמרת את הנוכחות האלוקית בכל מה שאנו פוגשים ומרגישים.
2
היום הבא הוא ההזדמנות להעמיק את החיבור להרגשת הנוכחות הזאת.
זה כבר לא משנה אם בימים הנוראים הושיבו אותך במזרח עם חשובי הקהל או אי שם בפינה נידחת, אם האתרוג שלך שווה עשרים דולר או אלפיים, אם יש לך סוכת פאר בחזית הפנטהאוז או סוכת 'ראשו ורובו', כי בשמחת תורה יש רק מעגל אחד גדול של הזדמנות שווה לכולם – ובו נמצאים כל אלו שהרצון הפנימי שלהם הוא לראות את בורא עולם במשך כל השנה באותו מבט קרוב ובהיר של חודש תשרי, והרצון האדיר הזה פורץ בעוז ממעמקי הלב ומקפיץ אותם טפחיים מעל הקרקע.
לכן ההקפות של שמחת תורה אינן מצווה חיובית כמו סוכה וארבעת המינים אלא מקורן במנהג ישראל – כי כמיהה וכיסופים חייבים לבוא מעומק הרצון הפנימי. מי שיש לו יש לו, ומי שאין לו כבר ימצא מנין תפילה מהיר.
אי אפשר להכריח בן אדם לרקוד בחתונת בתו אם החתן איננו מוצא חן בעיניו, אבל גם אי אפשר להפסיק ריקוד של אב מאושר בחתונת בת הזקונים עם חתן כליל המעלות.
3
הריקוד הוא התפרצות הרגשות הכי פנימיים, הוא קפיצת הרצון של החושק לדבקות בנחשק.
הריקוד של שמחת תורה מספר על הכמיהה הפנימית להתנתק מהארציות, להתרומם למקום בו הרצונות שלנו מתכללים ברצון העליון. הסיבוב הבלתי נגמר סביב הבימה וספרי התורה, החזרה שוב ושוב על "וחיי עולם נטע בתוכינו" כל אלו ביטוי לתחינתנו להמשיך ולראות לנגד עיננו רק את רצון הבורא, לשמר את הדביקות של תשרי ולהמשיכה אל תוך חיי החולין שלנו.
בשעה הזאת אין בעולם כלום מלבד הכמיהה הזאת. אנחנו לא ממהרים לשום מקום כי אנחנו נמצאים עכשיו הכי במקום. כי הרגעים הנשגבים הללו הם תמונת החיים האמיתית שלנו, ואנו מבקשים ומייחלים שהיא תינטע בתוכנו לעד.
הנשמה שלנו מרגישה את מה שכתוב בספרים הקדושים כי תכלית כל עבודת הימים הנוראים הם רגעי הדביקות הללו של שמחת תורה, היא חשה את שערי השמים פתוחים ואת השפע היורד לכל מי שבא עם כלים ומבקש לקבלו, ולכן היא לא מפסיקה להתחנן על נפשה להיות תמיד קרובה אל המלך.
4
אין לנו מצוות מעשיות בשמחת תורה מלבד הרגשת הקירבה והדביקות. זהו היום בו קודשא בריך הוא מבקש לראות שפסגת השאיפות שלנו היא להיות קרובים איליו והוא מאמצינו ומקרבינו.
אנו מחבקים את התורה בכל הכוח ומרגישים כי רק זה מה שישמר את החיבור שלנו, שייתן קיום לשאיפות שלנו. ורק מכוח החיבור שלנו לתורה נזכה לקבל גם את כל השפע הגשמי הנצרך כדי לעבוד את השם יתברך בשמחה ובטוב לבב.
ידידי הישיבה היקרים, יתן ה' ששמחת התורה תלווה אתכם תמיד. אליהו לפין, ישיבת מיר ירושלים