"והיה לך לאות על ידך ולזיכרון בין עיניך למען תהיה תורת ה' בפיך" (יג ט)
לשון הכתוב מעוררת פליאה כפולה: ראשית, הרי לכאורה הווי ליה לומר 'למען תהיה תורת ד' בלבבך' או 'בראשך' מדוע כתוב 'בפיך'? מה עניין פה לקיום התורה? עוד צ"ב עצם דברי הפסוק: מאי עניין רישא דקרא לסיפא, איך תהיה תורת ד' בפה על ידי שיניח תפילין על זרועו ועינו?
בית המדרש בבורו פארק.
גבאי ביהמ"ד שהבחין בין המתפללים בפנים ירושלמיות חדשות, ניגש על אתר לכבדו בעלייה לתורה. "יעמוד… מנחם בן טוביה…". "מה ?! העודך חי ?!", גבאי ביהמ"ד צנח ארצה מתעלף…
עשרים שנה לפני, שנת תש"ג, באחד ממחנות הכפייה הידועים לשמצה.
המפקד הנאצי הארור סיים זה עתה להקריא את התקנות והגזירות המחייבות את כל אסירי המחנה, שהצד השווה שבהם: עבודה רצופה עד כלות הנפש, ללא הפסק כלשהו בכל מצב שהוא קור וכפור, קיץ וחורף, גשם או שלג. והמפר אחת מכל אלו – אחת דינו.
מנחם נחרד לגמרי, את צער העמל – יספוג. על לחם צר ומים – ישתוק. אך ללא התפילין – איך ישרוד? הרי בין החוקים הנבזים נאסר כל פעולת דת ומצווה, ומעתה איך יניח את התפילין אותן הסתיר עד כה בעוצמת נפש? אילו רק יכול היה להגיע כל יום לחורשה בהפסקת השומרים – היה אז מסתתר תחת אחד העצים ומניח את התפילין, אך דא עקא שהמרחק רב, ועד שיגיע לשם תחלוף ההפסקה, ומה יעשה הבן החפץ לקיים מצוות בוראו?…
עד שהבזיק הרעיון במוחו: אתנדב לעבודה בחטיבת העצים עבור מסילות הרכבת, שם אהיה בקרבת מקום ליד חורשת היער, ובהפסקה הקצרה אספיק להסתתר ולהניח תפילין. וממחשבה למעשה, תיכף הלך והציע את עצמו לעבודה זו, לשמחת הנאצים שהתמודדו שם עם מחסור בכח אדם, מחמת קושי העבודה ההיא, וקיבלוהו בזרועות פתוחות.
כבר למחרת החל לעבוד באותה פלוגה. הזיע ועמל בגבורה עילאית, אך אלו היו בעיניו ככלום, לעומת הזכייה בהנחת תפילין. ואכן חפץ ה' הצליח בידו, ויום יום חמק עבר תחת אחד השיחים, והיו התפילין לאות על ידו ולטוטפות בין עיניו על אפם ועל חמתם… קרא קר"ש בכוונה, הזדרז לקפלן והשיבן לחיקו מוסתרים מעין כל, עד יום המחרת, וחזר לעמלו המפרך.
גם באותו היום נהג כרגיל: בשעת ההפסקה ברח למסתורו, הניח תפילין ועצם את עיניו, ולפתע צעקה מקפיאת דם הפרה את הדממה… מפקד הפלוגה עומד על ידו בנשק דרוך, מוכן ומזומן לבצע את עונשו של המפר חוק. תאוות הרצח בלטה מעיניו ובערה בו בכל ישותו, ועוד רגע יקויים בו "ועלה בסערה השמימה"…
מרוב אימה תפס מנחם את מה שמצא בסמוך לו – כף חפירה שהשתמש בה לחפור סביב העצים, ובלא לחשוב פעמיים קיים כדבעי את ה'השכם להורגו', והנחיתה בהלומה על ראשו של הרשע, שנפל חבול ורצוץ מתבוסס בדמו ארצה. אך, למזלו הרע צפו במתרחש חיילים נוספים, שמיד קפצו אל החזית, העניקו טיפול ראשוני למפקד הפצוע, ואת היהודי זרקו לצינוק מעופש, עד להעמדתו לדין למחרת השכם בבוקר, כאשר גזר הדין מוכן ומזומן מראש – לתליה, ה"י.
כשאך שמע גדליה, רואה החשבון של המחנה, על גזר הדין המרחף על ראשו של מנחם, נכנס לפעולה זריזה, חישב את צעדיו, נשא תפילה ו…ניגש לקצין העליון של המחנה.
הקצין הופתע מאוד לראות את היהודי החשבונאי בפתח חדרו באישון ליל, ועוד טרם הספיק לברר את סיבת בואו, הודיע לו גדליה נחרצות: "הן ביני ובינך הסוד גלוי, כי אתה גנב שפל, גונב כספים למכביר מכספי הצבא, והרשימות שבידי יוכיחו ה'לקיחות והנטילות ידיים' התדירות שלך. אך דע, כי לא ירחק היום כשישאלוני חברי המפקדה הנאצית אשר בברלין על דבר החשבונות, אצטרך לומר את כל האמת, ואז מרה תהי אחריתך…
"זאת עשה וחיה", ממשיך גדליה בעוז, "נסגור עתה עסקה בינינו – אתה תחון את מנחם ידידי, ואני אטייח את החשבונות כדבעי, שלא יידעו הללו מהנעשה והנשמע, והכל יבוא על מקומו בשלום. מסכים?! אם לא – תוכל לירות בי עתה, אבל דע לך כי סידרתי הכל, כך שעוד יום-יומיים הם יעלו עליך ואתה תבוא על עונשך, ראה הוזהרת!".
הקצין, רתח מזעם, אך יותר מכך רעד כעלה נידף, הוא נתפס בקלקלתו והבין שכלתה אליו הרעה… הוא חייב לשתף פעולה עם גדליה.
אך מאידך גם מהצד השני הוא מסובך, הרי אם יחון את היהודי ללא אמתלא נכונה, יועמד הוא עצמו לדין על עלבונו של המפקד המוכה. הוא נעשה קרח מכאן ומכאן, אוי לי מיוצרי ואוי לי מיצרי…
גם על כך חשב ראשו היהודי של גדליה. הוא יעץ לקצין כדת מה לעשות, ואכן הלה הורה להזעיק בדחיפות את המפקד החבול צולע על ירכו, והודיע לו:" אמנם מחר בבוקר אמור היהודי להגיע על עונשו הראוי, אך לפני כן, מחובתי להבהירך, שבד בבד עם היהודי – תצטרך גם אתה לקבל את עונשך ותוכרח לרדת מדרגתך ולהפוך ממפקד לחייל פשוט, יען הוכחת לעין כל אשר לא כשיר אתה לתפקידך, שהרי אפי' להתגונן מפני יהודי נבל לא יכולת, וכדי ביזיון וקצף"…
הדברים פעלו כמתוכנן. המפקד נבהל לגמרי 'כאבן אחר הנופל', לא רק שנפצע קשות מהמכה האדירה אלא גם יודח בגין כך מתפקידו, הייתכן כזאת?! הוא החל לגמגם ולכחכח ואז 'פתאום' נזכר ב'סיפור האמיתי'… והחל להתגונן בזעקות שווא אשר זו סתם עלילה שפילה, והוא כלל לא נחבט ע"י היהודי, כך לא היה המעשה, מה פתאום, וכי מפקד בכיר כמוהו לא יתגבר על יהודי נבזה?! לא יקום ולא יהיה. אלא מאי? בדיוק אז הוא נתקל בסלע, מעד ונפל ומזה נחבל קשות, אך מעולם לא הותקף ע"י יהודי…
עיני גדליה וקצין המחנה אורו משמחה, לגרסה מושלמת יותר מזו לא יכלו לצפות, הודאה מפורשת מהמפקד המוכה בכבודו ובעצמו. בכך בא הכל על מקומו בשלום. המפקד המוכה נותר על כנו. קצין המחנה לא הורשע על גניבתו. ו… מנחם זוכה לגמרי וללא שום עוון בכפו, וליהודים הייתה אורה ושמחה ויקר אלו תפילין…
אך, לפטור את מנחם ללא כלום אי אפשר, ובכדי 'להשקיט את הפרשייה' הוכרח מנחם לעבור מחנה, ואכן למחרת הועבר מנחם למקום אחר. אך מה גדול היה שבר הלב, כאשר בהמשך הגיעה השמועה המרה כי השיירה בה נסע מנחם הותקפה וכולם נהרגו. וימאן גדליה להתנחם על מנחם ידידו… כי רחק ממנו מנחם משיב נפשו.
משכך, עשרים שנה אחרי התעלף הגבאי הבורו-פארקי, הלוא הוא גדליה מיודענו, בשומעו את השם 'מנחם בן טוביה', כשרואה פתאום מולו לא אחר ממנחם ידידו. "קמת לתחייה?!", תמה.
אחר התפילה כשלבבות המתפללים הומים וגועשים באיחולי 'לחיים' על כוסות יי"ש שהביאו על אתר, סיפר מנחם למצילו גדליה, באזני כל הקהל הקדוש, כי אכן השיירה הותקפה, אך התוקפים היו פרטיזנים שהרגו באנשי הרשע הנאצים, אך את השבויים וביניהם אני, הותירו בחיים. "חסדי ד' כי לא תמנו כי לא כלו רחמיו".
תפילין שבראש
סיפור זה יש בו בכדי לתת אור חדש עה"פ "וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך" אותו דרשו חז"ל על התפילין שבראש. וניתן לומר בצחות, "וראו כל עמי הארץ" – הרשעים הארורים – "כי שם ה' נקרא עליך" – עם התפילין אשר בראשך, אך עכ"ז יניחו אותך לנפשך, בעבור "ויראו ממך" – לבל יאבדו את משרתם ועבודתם ולבל תתגלה גניבתם…
אמנם כאשר נעיין בפנימיות מעשה רב זה, נגלה כי מלבד עצם הנס המופלא בכל השתלשלות העניינים, יש כאן בראש ובראשונה עוצמה של גבורה יהודית מופלאה, לקיים המצוות במסירות נפש בתוך לוע הארי כפשוטו. כי המצוות הן מזון וצידה לנפשנו כמו הלחם לגופנו. וכשם שייתן האדם כל אשר לו להחיות גופו – כך יעשה להחיות נפשו – 'משפט אחד להם' כי לחמנו הם, "כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם" (דברים ח ג).
התורה והמצוות הם מזון הנפש – דבר שהנשמה תלויה בו, וללא מזון הרי הוא בסכנת נפש, כאדם המוטל ללא רוח חיים ! וכמובא בישמח ישראל (בפרשת ויגש אות ג), שהעובר על רצון הבורא הרי הוא כמת, ואע"פ שהוא אוכל ושותה כבהמה, עכ"ז מת הוא, ה"י, ע"כ. היינו שיכול האדם ללכת על שתיים, חושב הוא בתמימותו שהוא חי, ולא סתם חי, אלא הוא אפילו 'א שיינער בעלעבוס' המפרנס עצמו בכבוד, יש לו בית, רכב ופרשים מאובזרים היטב בכלים טכנולוגים הכי מעודכנים, אך מת הוא, ר"ל. וכפי שאחז"ל (ברכות יח:) 'רשעים בחייהם קרויים מתים'.
אך, אם "ושמרתם את חקתי ואת משפטי אשר יעשה אותם האדם" רק אז – "וחי בהם" (ויקרא יח ה).
אם כן, יש לומר שזה מה שבא הכתוב להשמיענו "למען תהיה תורת ה' בפיך"- היינו שתורת ד' צריכה להיות כמאכל אשר בפיך – כדבר שהנשמה תלויה בה, אין מספיק שתהיה תורת ד' בלב או בראש, אלא כאותו מאכל אשר בפיך, שבלעדיו – חייו אינם חיים.
ובצחות יש להוסיף, שבא זה הכתוב לומר שתורה ומצוות צריכים להיעשות באותו תיאבון אשר אתה מכניס את המאכל בפיך, ובאותה הנאה אשר ייאכל. שיהיו "מתוקים מדבש ונופת צופים". ככה מקיימים את תורת ה' תמימה, שיתאווה להם כמאכל בתיאבון, כנופת דבש וצופים.
וכי יפלא ממך הדבר, 'קרוץ מחומר מה מועיל לו', שיוכל להשיג ולהגיע לדרגה שכזו לעשות המצוות לתיאבון, להבין כי היא חיינו ואורך ימינו וכל מהותנו?
תשובה לדבר: התפילין.
כמבואר בדברי רבותינו (רמב"ן, הכוזרי, הרמב"ם הל' תפילין פ"ד, רבני בחיי, רבינו יונה, החינוך, והרשב"א ברכות ו, הרמח"ל דר"ה ח"ד פ"ו א"ו) כי בכח התפילין לשעבד תאוות ומחשבות האדם לעבודתו יתברך שמו, ואשר לכן ציותה לנו התורה להניחו על ידינו נגד לבנו, ובין עינינו על מוחנו, כדי לשעבד בהם תאוות ומחשבות לבנו והחושים שבמוחנו, שיהיו משועבדים כולם לעבודתו ית"ש. (וכנוסח – ה'לשם ייחוד' קודם הנחת תפילין). נמצא אשר ע"י התפילין נעשה האדם מקושר הדק היטב להשי"ת ככריכות רצועות התפילין סביב זרוע ידו, ועל זה אומר שלמה המלך (שה"ש ח ו) "שימני כחותם על לבך כחותם על זרועך" אז תראה "כי עזה כמוות" אהבת ה'.
וביסוד זה יש לפרש מה שמצינו במצוות התפילין, שיהיו הבתים עשויים מעור בהמה, כך גם הפרשיות כתובות על גבי עור – קלף, והם הלכה למשה מסיני. ולכאו' הלא יפלא הדבר, שאות המלך ייכתב וירשם על דבר גשמי נבזה שכזה שאין בו חפץ – עור מבהמה, אך להאמור, אדרבה, הוא זה מהות המצווה, להפוך את החומר לצורה לשעבד הגשמי לרוחני, לכן היא הנותנת שתיעשה דווקא מבהמה, ללמדנו קדושת התפילין – עד היכן שהוא מהפך את הבזוי הגשמי לטהור ורוחני, ואין לך חשוב יותר מחומרי הנהפך לרוחני.
השתא יובן הפסוק על מקומו כראוי: "והיו לאות על ידך ולזיכרון בין עיניך" – דא למה – "למען תהיה תורת ד' בפיך" – כדי שעל ידן תזכה שתהא התורה והמצוות עבורך כמזון אשר בפיך.
אך למותר לציין שהא בהא תליא מילתא, כי לפי כמה אשר ישקיע האדם במצווה זו של הנחת תפילין, מתוך חיות ותיאבון, ולא כמי שכפאו שד לכרוך הרצועות כנחש כרוך על זרועו, כך זה לעומת זה יפחתו תאוותיו לדברים אחרים, וממילא ייעשו שאר המצוות בהנאה רבה. שיהא נכספה וכלתה נפשו לקיים מצוות אלוקיו, אז יתחיל להרגיש שכרוך הוא בחיבור אמיתי לה' אלוקיו.
ולסיומא דמילתא יש לציין דבר פלא, שמובא בשם המהרי"ל דיסקין זצ"ל (אוצר התפילות הושענות ד"ה כהושעת אלים): בפסח מצרים אחרי שגמרו לצלות את פסחיהם – אמר להם משה רבינו פרשת "קדש לי כל בכור", בה הזהיר אותם על מצוות תפילין, ומרוב חשק והתלהבות לקיים מצוות תפילין – הלכו תיכף ועשו להם תפילין מעורות של קרבן פסח וגידיהם, בבחינת מצווה גוררת מצווה, ובהם קידשו עצמם בתורת ה'.
(מתוך שיחת גאב"ד 'חרדים')