מאת: הרב ישראל היימן
את הסוד האמיתי של עבודת יום הדין, לימד אותי דווקא הבן שלי בן השנתיים וחצי בסתם יום שיגרתי לחוץ ומשעמם.
מעודי, ראש השנה היה אצלי יום מבלבל.
מצד אחד יום של המלכת ה', תקיעת שופר ומלכויות, זכרונות ושופרות, אין מזכירים בו חטא כמובא בהלכה, ואפילו אגוז לא אוכלים כשאחד הטעמים לזה הוא שאגוז בגימטריה חטא…
מהצד השני אלו יומיים שלמים שהם חלק מעשרת ימי תשובה, ימים בהם קודשא בריך הוא מצפה ומייחל שנחזור אליו בתשובה שלימה, הוא וכל פמליה דיליה עומדים הכן לקבל את תשובתו של כל יהודי באשר הוא, לא שייך לפספס אפילו חצי שעה מהימים הנשגבים האלו.
אז מה באמת צריך לעשות, איך חוזרים בתשובה על דבר שאי אפשר אפילו להזכיר אותו? באיזה אופן מנצלים את ימי התשובה מתוך המלכת המלך ובלי להתעסק בחטאי העבר?
בשאלה הזו תמהתי הרבה שנים, קראתי עליה אינספור מאמרים ושיחות, ספרי מוסר מכל הדורות שכותבים מהלכים נפלאים בביאור עבודת התשובה בימי ראש השנה, ועדיין, היה קשה לי להשיב אל לבבי את תוכן העבודה למעשה.
עד שבא מוישי שלי בן השנתיים וחצי, ולימד אותי דעת מבלי משים.
זו הייתה שנה בה לימודי המעונות התחילו כמו התאריך הלועזי, וזה יצא שבועיים לפני ראש השנה, עמוק עמוק בתוך אלול.
השעה הייתה שעת צהרים חמה של שלהי דקייטא, צעדתי ברחובה הראשי של השכונה עם תינוק קטן בעגלה, הילדה הגדולה יותר לצידי בצד האחד, ומוישי אוחז את העגלה מצידה השני. הרחוב נראה כמו שהוא נראה כל יום בשעה הזו, אברכים ילדים ובחורים ממלאים את המדרכות והכביש מלא במכוניות. מוישי צועד לצידי זורח מאושר, עם בלון קשור לחוט בידו שהגננת נתנה לו לרגל תחילת השנה במעון. "מוישי", הצעתי לו, "אולי נקשור את הבלון אל העגלה כדי שלא יעוף?", ניסיתי את מזלי, רק חסר לי שהבלון יעוף לכביש וחלילה הוא ינסה לרדוף אחריו…
מוישי לא הסכים בשום פנים ואופן, זה הבלון שלו והוא רוצה להחזיק אותו לבד: "אני כבר בגן של גדולים", הוא מסביר לי…
ארבעה מטרים עברו בשלום, עד שאשר יגורתי בא לי, הסחתי את דעתי לשניות מועטות עם חבר שבא מולי, הבלון עף כמובן ומוישי רץ בעקבותיו אל הכביש הסואן.
כששמתי לב למתרחש, מוישי כבר עמד על אבני השפה של המדרכה, להוט לתפוס את הבלון הסורר.
"מ ו י ש י ! ! !"
צרחה פילחה את החלל הסואן, הרגשתי חוסר אונים, עוד רגע הוא קופץ לכביש ומי יודע מה יהיה ההמשך, תרחישי אימה עלו במוחי בחלקיק שניה.
מוישי הסתובב באחת, הוא הביט לשניה בפניו של אבא שעושה פרצוף כועס, וכנראה נזכר במה ששיננה לו אימו ובאזהרותיה על הכביש המסוכן, מפניו היה ניכר שהוא ניחם על מחשבתו לפרוץ אל הכביש, ומשאיר את המלאכה המסובכת של תפיסת הבלון לאבא החזק והגיבור…
הסיפור הקטנטן הזה הסתיים בכי טוב, אבל רק כשהגעתי הביתה הבנתי את המשמעות של מה שקרה איתי בדקות האחרונות.
בהתבוננות קלה הסקתי דבר מפעים, הרי כשראיתי את בני הקטן עומד על שפת הכביש בצורה מסוכנת כל כך, חשבתי על הדברים הכי גרועים, הלב שלי חישב להפסיק מלפעום, צעקתי והסבתי את תשומת ליבו ובאותה שניה הוא הסתובב אלי, חצי שניה לקחה עד שהוא הבין מה אני רוצה ממנו ואז כבר נרגעתי, אמנם עוד עמדתי שם מספיק זמן לדון איתו מי ואיך יוציא את הבלון המסכן ממלתעות הרכבים, אבל הכל כבר התנהל ברוגע…
למה? מדוע נרגעתי? הרי מוישי שלי בן השנתיים וחצי עומד עדיין על מפתן הסכנה? הוא עדיין לא זז משם, למה אני כבר רגוע ומוכן לנהל שיח?
הסוד הוא כיוון הפנים שלו, גם קודם וגם כעת הוא עומד על שפת הכביש, פסיעה קלה לפני הסכנה, אבל מקודם הוא היה בכיוון של הכביש, זה מפחיד באמת, כרגע הוא אמנם באותו מקום בדיוק אבל עם הפנים אלי, הוא מדבר עם אבא… זו מציאות אחרת לגמרי.
אז הבנתי את תכלית העבודה, ראש השנה הוא יום של המלכת ה', לא מתעסקים בו בכלל בחטא או בעבר, ביומיים האלו אנחנו מתעסקים רק בדבר אחד. 'להטות לבבנו אליו', להפוך את הראש מההסתכלות אל הכביש המסוכן להבטה בו יתברך, עין בעין.
זה המבוא לתשובה, בלי השלב הזה אי אפשר לגשת לעשרת ימי תשובה, לא יעזור לעשות ווידוי, כשהכוונה היא להמשיך ולרוץ אל הכביש, לא יעזור להתחרט ובד בבד להמשיך לחלום על אותם חיים כמו שהיינו בהם קודם, מן ההכרח לסובב את הראש, לאמוד את המרחק ממנו לאבא שבשמים ואז ניתן להתחיל את הדיאלוג, לצלוח את הדרך עד אליו יתברך.
זוהי מהות העבודה, זה השילוב הנכון בין המלכת השם לתשובת עשרת ימי התשובה.
"ויתנו לך כתר מלוכה!!"