מאת: הרב ישראל היימן
"אלה מסעי בני ישראל"
הייתה לי הזכות במהלך שנות פעילותי בארגון 'אחינו', זרוע החיזוק שע"י מעצמת התורה 'דרשו' להיות שותף להרבה מאד פעילויות הקשורות בקירוב רחוקים וקרובים.
הרבה מאד ראיתי במהלך השנים, סיפורים אין סוף מכל הגוונים והסוגים, לא הרבה מהם הותירו בי חותם ורושם כמו הסיפור הבא אותו אני נושא על לוח ליבי ויצא לי לא פעם לספר אותו בפורומים שונים של פעילים ואנשי חינוך.
לאחר מחשבה, אין פורום יותר מוצלח, אין איסוף גדול כל כך של אנשי חינוך ופעילים כמו הבמה המכובדת והענקית הזו של "לקראת שבת', כל מי שקורא את החוברת הזו הוא איש חינוך, הוא פעיל, כל אחד בביתו, כל אחד לעצמו, מחנך ומקרב, את אנשי ביתו, את ילדיו, והאמת, בראש ובראשונה אנו פעילי קירוב של עצמנו, והסיפור הבא, שהוא אמיתי לחלוטין על כל פרטיו, ימחיש לכל אחד מאיתנו את העוצמה שיש לכל אחד מאיתנו ביד ובעיקר בפה.
אחת מהתקופות הזכורות לי לטוב במיוחד כתקופה פוריה בשדה קירוב הרחוקים היא התקופה בה זכיתי לפעול באחת מהערים הדרומיות, כשנקראנו לשם על ידי רשת הקירוב והמדרשיות המקומית, היינו חמישה פעילים, פתחנו שם את מה שקראנו 'ישיבת החופש', כפעילות משותפת מטעם רשת המדרשיות שהייתה ועודנה פעילה שם בעיר, בגיבוי שלנו, צוות ארגון 'אחינו'.
חודשיים עמוסים של עבודה מאומצת ומלאת סיפוק עברו עלינו, הנערים שמוצאים את עצמם משתעממים לעייפה בימים הארוכים של החופש הגדול נענו בהמוניהם וכל יום הגיעו לאולם המתנ"ס אותו העמידה לרשותנו העירייה, כארבעים נערים ששהו במקום שעות ארוכות, הם שמעו שיעורי תורה בגמרא הלכה ומוסר, הניחו תפילין, דיברו עם הרבנים והפעילים שיחות עמוקות בכל עניני העולם בהם השתדלנו להעביר השקפה תורנית נכונה, הם גם שיחקו ואכלו קצת, השתעממו ואפילו רבו ביניהם, בקיצור תעסוקה נאותה לחופש הגדול.
עשרות ואולי מאות נערים עברו שם במהלך החופש, עם קבוצה לא גדולה אבל מספיק משמעותית הצלחנו ליצור קשר בר קיימא, הם העמיקו חקור, השתתפו בשיעורים בעקביות, הניצוץ שבתוכם התלקח למדורת בית המוקד.
הם היו הגרעין, איתו החלטנו אחרי תקופה בה הפעילות נמשכה הרבה מעבר לחודשיים של החופש הגדול, לפתוח ישיבה, כן ממש ישיבה, סדר א' וסדר ב', עיון ובקיאות, שיחות מוסר ושבתות, להזכירכם, מדובר על נערים שעד לפני חודשים ספורים לא ידעו אם רבינו תם הוא שר החוץ של זימבבואה או ציפור מיערות סקנדינביה…
מובן מאד שכעת הפעילות התחילה להתרחב מחוץ לישיבה, נשארתי יחד עם עוד פעיל נוסף להמשיך את הפעילות הברוכה סביב הישיבה שב"ה תפסה תאוצה עם צוות מקומי איכותי, כשהפעילות התמקדה ברשת המדרשיות בעיר ובמושבים שסביבה, ליצור קשר, להתחבר עם נערים, להביא עוד ועוד לפתחה של הישיבה לראות ולהתרשם.
למי שחושב שאלו חיים קלים, כנראה אין לו מושג מהי פעילות קירוב, זוהי עבודת נמלים של יצירת קשרי אמון עם נערים ולפעמים עם הוריהם, זה ימים שבועות וחודשים בהם אתה משקיע את כל כולך בקבוצות גדולות שמתוכם אולי שניים או שלושה הם בכלל פוטנציאלים ללכת לישיבה.
היינו מגיעים אחרי למעלה משעה נסיעה לעיר בשעות אחר הצהריים המוקדמות וחוזרים הביתה סחוטים לקראת חצות לילה, היו ימים בהם העברתי יחד עם ידידי הפעיל הנוסף שאיתי, למעלה מעשרה שיעורים ושיחות בנושאים שונים ביום אחד, בישיבה ובמדרשיות בעיר ובסביבתה, בעבודה מאומצת שב"ה נשאה פירות רבים.
פעילות שהייתה אמורה להיות חודשיים נמשכה לשנתיים עמוסות וגדושות שמילאו אותנו סיפוק רב, במהלך השנתיים הכרנו מאות רבות של נערים ובחורים לצד פעילים ואנשי קירוב נמרצים, בסיומם של שנתיים אלו כשהישיבה כבר עומדת על רגליה הרוחניות והגשמיות, נקראנו על ידי ארגון אחינו להעתיק את ההצלחה לעיר אחרת במרכז הארץ, בתחושות מעורבות עזבנו את העיר הדרומית הרחוקה, השארנו שם זיכרונות וחוויות, אבל כדרכם של פעילי קירוב הסתכלנו רק קדימה, הלאה אל הפעילות הבאה.
כמעט שלש שנים עברו, בהם כף רגלי לא דרכה באותה עיר רחוקה, פעילויות אחרונות משכחות את הראשונות, אולי לא משכחות אבל וודאי שלא נותנות זמן מיותר ללכת לבקר שם…
בערב בהיר אחד 'צנחתי' שם בחזרה, הייתי צריך להחזיר נערים שבאו להתארח באחת מישיבות הקירוב בהם לימדתי, לאותה עיר מרוחקת אחרי כמה ימים בהם הם טבלו במימי הדעת בישיבה.
בשעת ערב מאוחרת החזרתי אותם לביתם ומשם סרתי אל השטיבלעך לתפילת ערבית, נהנתי לחזור אל המקומות והרחובות המוכרים, כמעט בכל רחוב שם יש לי זיכרון, בכל פינה יש לי סיפור.
ביציאה מהתפילה פגשתי במנהל של רשת המדרשיות המקומית, שמחנו אחד לקראת השני ושיחה לבבית נקשרה בינינו, בסיומה הוא ביקש ממני לחזור קצת אל המדרשיות והשיעורים, הרבה זמן אין לי, אמרתי לו, אבל מידי פעם כשיש לי אפשרות, אם תסדר כמה מדרשיות שיהיה אפשר לרכז כמה שיעורים בבת אחת אולי באמת אני יתאמץ וירד לסיבוב בעיר.
בוא נקבע עכשיו, הוא איתגר אותי, מתי נראה לך שיש לך יום פנוי, נסדר את העניין.
סיכמנו על יום בשבוע שלאחר מכן, דיברנו על שתי מדרשיות בהם היינו פעילים במיוחד, שגם כיום, כמעט שלוש שנים אחרי, עדיין יש שם נערים שעוד היו בתקופה שלנו שהם יביאו חברים ובע"ה יהיו שיעורים גדולים.
למעשה באותו יום בו קבענו, לא הצלחתי להשיג את המנהל, רק ממש כשהתחלתי להפליג ברכבי דרומה הוא חזר אלי מלא בהתנצלויות על העומס שהיה לו בדיוק היום, הוא לא זכר מכלום, לא עדכן אף אחד, תבוא ונסתדר בעזרת ה', הוא אומר לי.
למעשה כאן מתחיל הסיפור.
עצרתי בכביש שש והחלטתי שאני לא יכול לרדת לדרום בלי שאף אחד יודע על זה, אם הוא לא הודיע לאף אחד, לפחות אני אנסה, חיפשתי וגם מצאתי כמה מספרים שעוד היו שמורים לי בטלפון של נערים מהתקופה ההיא, ניסיתי להתקשר למתן, נער יקר שאמנם היה לנו קשר תקופה מאד קצרה אבל הקשר היה מאד איכותי, התחברנו מאד עד כדי שחשבתי שאחרי שלוש שנים הוא אמור עוד לזכור ולרצות לעזור לי.
מעבר לקו מתן הרים את הטלפון, הלו? מי זה? מיד הבנתי שהמספר שלי כבר לא שמור אצלו ועניתי בחשש, זה אני ישראל מהשיעורים של הרב… לפני כמה שנים, אתה זוכר אותי?
שקט מעבר לקו.
לקחתי אותך כמה פעמים לישיבה של הרב….. אתה לא זוכר?
מעבר לקו כבר נשמעה תזוזה, אחרי כמה שניות הוא התחיל לדבר בתקיפות כזו, הרב, מה קורה לך? אתה נורמאלי? האמת שנבהלתי, לא היה זכור לי שסיימנו באיזה קצר או משהו, מתן לא וויתר, איך אתה שואל אותי שאלות כאלו? ממש כבר לא הבנתי מה הוא רוצה.
שאני לא אזכור אותך? אתה שואל אם אני זוכר?… אתה יודע שאני מניח תפילין עד היום בזכותך?! אני עובד כרב מלצרים באולם בעיר ולא זז בלי לשאול את משגיח הכשרות, הדמות הרבנית היחידה שאני מכיר, כל שאלה בהלכה שיש לי, מתן לא נרגע, אני זוכר, הוא ממשיך, בוודאי שאני זוכר, איך אני יכול לשכוח, את הגמרה ההיא על ההלכות של פורים שלמדנו, נו איך קוראים למסכת הזו?
מסכת מגילה, אני מצליח להשחיל.
את כל מה שלמדנו אז אני זוכר, עד היום אני שומר שבת תפילין ומתפלל כל יום בזכות אותה תקופה.
הייתי בהלם מוחלט, אבל השיחה הזו הייתה רק קדימון למה שחיכה לי באותו ערב, כשנחתתי למדרשיה שכמובן אף אחד בה לא ידע מי אני ושאני אמור להגיע, היה שם רק נער אחד מאלו שהיו בזמני, הוא שמח לקראתי ועד מהירה התחלנו יחד לעשות טלפונים לכל החברים הישנים.
סדרת הטלפונים הזו גרמה לי זעזוע עמוק, לא היה נער אחד אפילו שלא זכר אותי, ממרחק של שלוש שנים, נערים צעירים ומלאי תהפוכות חיים, והם זכרו, כולם, אחד לאחד, זה את הסוגיות שלמדנו, אלו את ההלכות ששיננו יחד, ההוא מזכיר לי סיפור ישן שסיפרתי להם ומדווח על כך שהמסר מלווה אותו עד היום, אחד שהיה לי וויכוח נוקב איתו על ציצית וחשיבותה סיפר שעד היום הוא הולך בין חביריו החילונים עם הציצית בגאווה לעין כל והיא שומרת עליו גשמית ורוחנית,
הייתי בהלם מוחלט, זה התפרץ לי בפנים, בקושי הצלחתי להעביר שיעור קצר במדרשיה לאחריו ביקשתי מהמנהל של המדרשיות שאני רוצה להעביר עוד שיעור הלילה, אבל לא לנערים אלא דווקא לרכזים והרבנים.
בקו ההודעות הפנימי של רשת המדרשיות נשאתי נאום קצר בן כעשר דקות, סיפרתי להם בכמה מילים את כל המגילה הארוכה שקראתם עד עכשיו ואז אמרתי להם:
ידידי היקרים, היום התברר לי המשמעות העמוקה של האחריות שרובצת על כתפינו, אנחנו פועלים, עושים, מעבירים שיעורים, מדברים עם נערים, ולא יודעים בכלל איזה חריש אנחנו יוצרים אצל כל נער ונער, אני עכ"פ לא הייתי מודע עד היום לעומק ההשפעה שיש לי על כל אחד בכל מעשה או דיבור שאני עושה.
הנה לכם ההוכחה לעומק של הפעולות אותם אנחנו עושים, הנה לכם הראייה להשפעה שיש לנו על כל מי שאנחנו באים איתו במגע, זו אחריות כבדה מאד, בל נקל בה ראש, הייתי צריך לחכות כמעט שלש שנים כדי לחזות ולחוות את העוצמה הזו, כדי להבין איזה כח יש לי ביד, זהו חיזוק עצום לכולנו, סיימתי את דברי ופניתי לרכב לחזור אל ההווה, להמשיך ביתר שאת את הפעילות מתוך הבנה שכל מעשה נרשם לדורות ואין אפשרות לצפות מתי נפגוש את תוצאותיו.
אחים יקרים, התובנה הזו אמורה לשנות לא רק את מי שפועל בשדה החינוך והקירוב, לא רק את מי שמחנך רשמית את דור העתיד, כל הורה נפגש עם ילדיו כל יום, כל אדם נפגש עם חבריו כמעט בכל שעה, אין אדם שלא פועל אומר ועושה עם זולתו בכל יום כמעט כל היום, ואם הידיעה הזו הייתה מלווה כל אחד מאיתנו כל הזמן כנראה העולם היה נראה טוב יותר, לכל מעשה יש השפעה לשנים ארוכות, כל דיבור יוצר חריש עמוק לדורות, אף פעם לא נדע מתי והיכן ניפגש מחר או מחרתיים עם מה שאנחנו פועלים היום.
אם נחיה עם זה בהווה לא נצטער בעתיד על העבר.