יבמות ב
כמה פעמים למדו בחברותא הגאונים רבי צבי פסח פרנק ורבי מיכל טיקוצ'ינסקי מסכת יבמות?
מסכת יבמות
ד׳ טעמים על שהתחיל רבינו הקדוש סדר נשים במסכת יבמות:
א. הרמב״ם כתב בהקדמתו לפירוש המשנה, וז״ל: והטעם שהצריכהו להתחיל ביבמות ולא התחיל במסכת כתובות, שענין השכל נותן שהיתה ראויה להקדים. אבל נעשה זה מפני שהנישואין הוא דבר עומד ברשות אדם ורצונו, ואין לבית דין לכוף אדם שישא אשה, אבל היבום הוא מוכרח לעשותו, ולומר לו או חלוץ או יבם. וההתחלה בדברים המוכרחים הוא הנכון והראוי יותר מן הדברים שאינם מוכרחים, ועל כן התחיל ביבמות. ע״כ.
ב. בתום׳ ישנים כתב, משום דהיא מצוה ראשונה שאירע בנשים, כדכתיב בתמר בא אל אשת אחיך ויבם אותה.
ג. בתוס׳ יו״ט כתב, שהקדים מסכת יבמות, לפי שבה נתפרשו האסורים לבא בקהל, וזה ראוי להקדים לדיני האישות.
ד. עוד כתב, לפי שהיבום לקיים שתי מצות, אחת להקים זרע לאחיו, ואחת לקיים מצות פריה ורביה, ומקרא מלא דיבר הכתוב טובים השנים מן האחד.
(מרגליות הש"ס – ״שדה צופים״ וברוקלין ונשס״א)
מעשה מרטיט שסיפר הגאון ר' אורי ויסבלום שליט"א.
הגאון רבי צבי פסח פרנק זצ"ל היה מפורסם ביגיעתו בתורה. מסופר עליו, כי שבעים פעמים למד את מסכת יבמות עם החברותא, הגאון רבי מיכל טיקוצ'ינסקי זצ"ל, בבית הכנסת חורבת רבי יהודה החסיד. עם סיום הפעם השבעים, הציע החברותא לעבור ללמוד מסכת אחרת, אך רבי צבי פסח השיב לו, "עכשיו? כשהתחלנו לקבל טעם במסכת?…
וכך המשיכו ללמוד את מסכת יבמות עד שסיימוה מאה פעמים. או-אז עברו למסכת אחרת…
ביום מן הימים אירע אסון מחריד במשפחתו של רבי צבי פסח. ילדתו נלקחה לבית עולמה. הצער ניסר בעצמותיו ושיבר את נפשו, עד שבני המשפחה חששו לבריאותו. כאשר שבו בני המשפחה האבלה לביתם, ניגש הגאון אל ארון הספרים, שלף כרך גמרא מהוה מן המדף, והחל ללמוד, כפי שידע הוא ללמוד, בחשק ובטעם, בהנאה ובהתלהבות.
בני המשפחה חששו, כי צערו הרב גרם לו שישכח כי במצבו אינו רשאי ללמוד. אבלים אסורים בלימוד תורה. ניסו לרמוז לו, לומר משהו, אך הוא שקוע בתוככי הסוגיה, אינו שומע מאומה. במשך חצי שעה שהו בני המשפחה במתח רב, מה אירע לראש משפחתם. והנה, קם רבי צבי פסח ממקומו, סגר את הגמרא, והתיישב על הארץ כמנהג אבלים.
הביטו בו בני המשפחה, והוא הביט בהם, ולמראה ארשת פניהם התמהה הסביר ברטט: בשעה שנכנסתי לבית הרגשתי כי ליבי עומד להקרע לגזרים. סכנת נפשות אמיתית ריחפה עלי. חשתי כי איני מסוגל לשאת את הצער הנורא על אובדן ילדתי תמתי. קולו של הגאון האבל נישא ברמה כבת קול, "והרי תורת ה' תמימה – משיבת נפש!!! המבינים אתם, יקירי?
הרגשתי כי אני מוכרח לייצב את מצבי על ידי לימוד דף גמרא. עזרה ראשונה. למדתי דף גמרא, ותחי נפשי. חלפה הסכנה, ועתה הנני ככל אבל שאינו רשאי ללמוד.
(מאורות)