איך הגיעה משפחת אדלשטיין, האבא שהיה מרא דאתרא בשומיאץ שברוסיה, לרמת השרון?
אבא בא לארץ ישראל. פליט. הסוכנות לא עזרה ולא סידרה אותו בעבודה. הוא היה בלי פרנסה וחיפש מקום איפה לגור. היה נע ונד. רבי יהודה אלינסון, תלמיד של אבא שהוא גם בן-דוד שלי, התגורר כבר ברמת השרון והוא שדיבר עמו. אבא חיפש דירה להתגורר בה עם אמא וילדיו, והבן-דוד היה בעל פרדס ברמת השרון, והכיר את היישוב, והציע לאבא לבוא לגור פה, כי פה אפשר למצוא דירה שהיתה פעם לול תרנגולים בחצי מחיר… הכי זול…
בתל אביב הדירות היו ביוקר. לכן עברנו לגור ברמת השרון. עניין של קורת גג במחיר שאפשר לעמוד בו. זו היתה דירה שהיתה לוהטת בקיץ, והחום היה בלתי נסבל. הגג היה הופך לתנור חימום והיינו מזיעים כל הזמן.
אנו מדלגים על שנים רבות, ומגיעים הישר להכתרת איש שיחנו כרב העיר. "כשאבא נפטר נכנסתם לתפקיד הרב במקומו?" מיהרנו מיד לשאול.
רגע. קודם נספר איך האבא נהיה הרב של רמת השרון… אז כמו שאמרנו, שכרנו בעזרת הבן-דוד דירה ברמת השרון ואחרי כמה חודשים שהתגוררנו ביישוב, הרב של רמת השרון, הרב אוורבוך, חלה ונפטר. הוא היה ליטאי, תלמיד ישיבת 'סלבודקה'. לא סלבודקה של רבי ברוך בער, אלא סלבודקה. הוא היה ערירי. בלי ילדים. לפני שנפטר הוא כבר החליט להתפטר ולעבור לגור בירושלים, אבל בגלל שחלה הוא לא הספיק להעביר את החפצים, ולמעשה בסוף עבר כבר להר-הזיתים. יש היום ברמת השרון רחוב על שמו.
כשהוא נפטר היו כמה מועמדים שהתלבטו לגביהם מי יישב על כיסא הרבנות של רמת השרון. אחד מהם היה רבי ישראל אזרחי, האבא של רבי ברוך-מרדכי (ראש ישיבת 'עטרת ישראל'). עוד אחד היה רבי דוד סלומון, האבא של רבי ברוך שמעון זצ"ל, (ראש ישיבת 'נחלת דוד' ורבה של פתח תקוה). ה'ועד' ('ועד המושבה', הגוף הקובע בתקופת קום המדינה, לפני שהוקמו עיריות וראשי עיר) היה צריך להחליט את מי לקחת, והיה תנאי שהרב צריך לדעת לשחוט.
למה?
כי הרב הקודם ידע לשחוט. ככה רוצה ה'ועד'. ככה הם 'הרוויחו' שני תפקידים במשכורת אחת. גם רב וגם שוחט… האבא לא ידע לשחוט, אבל ידע היטב לבדוק סכינים. הוא היה מומחה לסכינים. אז אבא אמר שאין ברירה והתחיל ללמוד לשחוט.
אז מכיון שאבא למד לשחוט והיה שוחט ומכיון שהוא כבר גר במקום, הכריעו ב'ועד' שהם רוצים את אבא. המושבה רמת השרון מנתה אז שש מאות נפש בלבד.
מי שהיה אז בן עשר כשהתמנה אביו, היה בן עשרים וקצת כשנפטר אביו, ומונה תחתיו. אנו מבקשים לשמוע על כך ונענים:
כשאבא נפטר היה מתאים שיהיה במקומו אחד הבנים או אחד החתנים. הכי מתאים היה רבי ראובן יוסף גרשונוביץ [זצ"ל, לימים ראש ישיבה בנתיבות, קדוש עליון ומגדולי הדור], החתן של אבא, שהוא יותר מבוגר ממני ומאחי. הוא לא רצה. היה לו אז תפקיד של ר"מ בישיבה של רבי ראובן כץ [לומז'ה] בפתח תקווה.
רבי גרשון גם לא רצה. גם אשתו לא רצתה לעבור מבני ברק לרמת השרון. הוא כבר היה ר"מ בישיבת פוניבז' ואשתו היתה מורה בבני ברק. אני מבין אותם. למה שירצו לעזוב הכל ולעבור לרמת השרון? אני הייתי אז בחור צעיר שבדיוק התארס, והיה טבעי שמאחד כמוני מותר לדרוש שיעבור לרמת השרון…
אני לא מצטער שנהייתי רב ברמת השרון. אני לא מצטער שככה נהיה. אני כן מצטער שאחרי שנהייתי רב, לא ניצלתי כל כך טוב את השאיפה ללמוד כמו שצריך.
הרב אדלשטיין רואה את פניי המשתאות ובעיקר את פני נכדו הרב ויסקי, וממהר לגלות:
אני לא אומר את זה כעת בפעם הראשונה. אמרתי את זה כבר אז לרבי אליהו לופיאן. אמרתי לו כך: "בפוניבז' למדתי עם אחי רבי גרשון בד בבד. למדנו בחברותא. ואחרי שנתיים ברמת השרון אני רואה שאני מפגר אחריו בהרבה. הוא לומד ואני מפסיד הרבה זמן". שאלתי את רבי אל'ה, "מה עושים?"
גם את הרב מבריסק שאלתי. אמרתי לו שאני מרגיש שיש לי ירידה גדולה. לא ככה צריך ללמוד. סיפרתי לרב מבריסק על הטרדות שנגרמות לי כרב עיר. יש את ה'בעלי בתים' שסמוכים על שולחני, וצריך לפתוח שיעורי תורה, ולענות לאנשים. ובאותה תקופה גם אנשי ה'פעילים' [שפעלו להציל את ילדי העולים] לחצו עלי שאצא אתם לקיבוצים ותל אביב ולירושלים. ומה יהיה עם הלימוד? התלבטתי אם להמשיך ברבנות.
ומה השיב הרב מבריסק?
שלא. הוא פסק: "תישאר רב". אמרתי לו: "אני יכול להתפטר. אשתי מורה, יש לה משכורת. אני אכנס לכולל. הכי טוב". והוא ענה: "אסור לך לעשות ככה. אתה התחייבת בכתובה 'מזונות' לאשתך… המשכורת שלה לא מספיקה, היא כבר התרגלה למשכורת של רב, אז גם על פי הלכה אסור לך להתפטר".
הרב אדלשטיין צוחק: "בגלל חיוב מזונות לאישה… בגלל 'פרנוסה' שלא אתפטר"…
אמרתי לרב מבריסק: "אשתי מוכנה להסתפק במועט". והוא אמר: "אם אתה כבר מפרנס את אשתך במשכורת, אז אסור לך להתפטר". על כל פנים זו היתה הכרעתו.
את רבי אליהו לא שאל שאלת רב אם להתפטר, רק השיח את מרת נפשו: "את רבי אל'ה שאלתי מה עושים, לא שייך היה לשאול אותו אם להתפטר מהתפקיד, כי הרב מבריסק הרי כבר פסק לי שאסור לי. עם רבי אל'ה דברתי שבע שנים אחרי זה. אמרתי לו על הצער שיש לי. והוא ענה: "אתה חייב לקבוע לך כל יום ללמוד ספרי מוסר". לכן התחלתי אז לנסוע לשמוע שיחות מרב חצק'ל [רבי יחזקאל לוינשטיין] בפוניבז'. אבל לצערי כמו כל דבר טוב, מתחילים בהתלהבות ואחר כך מפסיקים.
אני מצביע על התמונה של הרב דסלר על הקיר. "הייתם קשורים גם עם הרב דסלר?" אני שואל
בוודאי. כשהייתי בחור בפוניבז' הוא היה ה'רבי' שלי. הוא היה המשגיח בישיבה אחרי רבי אבא [גרוסברד] הייתי אז תלמיד בישיבה.
הוא היה אהוב על רבני הישיבה, ואני מתעניין לדעת אם זה בגלל היותו 'אדלשטיין' או בגלל היותו 'יעקב', או שמא כי היה נער יתום. מסתבר שלא זה ולא זה. בדיוק כפי שהיום כל אחד נכבש מהארת פניו, כך היה אז
אהבו אותי הבחורים, כי היתה לי סבלנות לכל אחד. כשבחור היה ניגש אלי הייתי עונה לו.
כנראה שזה היה לא הכי מצוי. כמו שהיום יש 'דיסטאנס' בין הבחורים המבוגרים לצעירים.
והרבנים לא חיבבו אתכם?
הרב אדלשטיין: "כי אני אהבתי אותם. הייתי בולע בצמא את דבריהם. כשהיו אומרים דברי תורה הייתי פותח את הלב שלי לשמוע מה הם אומרים"
אני שואל על תקופת הקמת הישיבה ברמת השרון.
"ישיבה קטנה", מבקש הרב אדלשטיין לדייק. הוא היה הראש ישיבה. כן. הוא אומר.
האם היא הוקמה במצות הרב מפוניבז'?
כן. הוא גזר עלי שתהיה ישיבה ברמת השרון. זה היה באחת הפעמים ששב מאמריקה, וקרא לי וביקש שאקים לאלתר ישיבה בעיר.
כמי שהיה מקורב למרן החזון איש אני מבקש לדעת איך היו נכנסים לביתו. כלום, הדלת היתה פתוחה לכל דכפין? לא היו גבאים ושומרי סף? אין נכד שהודף את הצובאים על הבית. דופקים ונכנסים. הפקר?
רבי אדלשטיין מהנהן בראשו. "בדיוק כך".
אז הוא היה מסכן…
"הוא באמת היה מסכן… אחותו, אשתו של ה'סטייפלער', היתה שומרת ומנסה להגן על כוחו. שתי המשפחות היו מתגוררות בשעתו באותו בנין, בזמן ששניהם התגוררו בגבעת רוקח [ליד הישיבות 'סלבודקא' 'ובית מתתיהו' כיום] הרבנית קנייבסקי, אחותו של החזון איש, הנהיגה משטר חזק. כמו של עשרים חיילים. בתקופתה קשה היה יותר להיכנס".
אני מבקש להבין משהו שתמיד הציק לי. הרבנים הרי מתפללים על ערימות של מאות פתקים. איך זה יתכן? מה יקרה אם שני שותפים יכתבו כל אחד פתק וכל אחד יכתוב שהוא תורם כדי שיהיה בעל המפעל מה יקרה אם אדם יכתוב שהוא מבקש עשירות ואשתו גם היא תורמת והיא דווקא מבקשת שיהיו עניים..
רבי יעקב: "מבקשים ממני להתפלל על התורמים ועל בקשותיהם. כשמתפללים על חולה או נזקק אחר צריך להגיד את האל"ף בי"ת של קפיטל קי"ט לפי האותיות של החולה. ואני לא מסוגל לומר את כל האותיות של כל שמות התורמים, אבל אני גם לא רוצה לבגוד בבקשות. אז אני קורא את כל פרק קי"ט ומבקש מהמלאכים שיצרפו מכל אל"ף בי"ת את כל השמות של התורמים ל'קופת העיר' או לתפילה ב'עמוקה' למעוכבי שידוכים, או לחולים. ואני מתפלל שהמלאכים יצרפו את הבקשות והאותיות ויעשה מה שהקב"ה חושב לטוב לתורם, ואם יש בקשות סותרות, אז הקב"ה הוא שיחליט מה טוב להם: אם להיות עשירים זה טוב להם, שיהיו עשירים. ואם טוב שיהיו עניים, שיהיו עניים".
הוא ממעיט מערכו: "בדרך כלל אלה שבאים לבקש ברכות משתדלים לצרף איזה זכות של המבקש. אני תולה את הישועה תמיד בזכות הזו שהמבקש לקח על עצמו. בשיפור בעבודת ה' שקיבל על עצמו. כשאדם מקבל עליו קבלה והוא מתמיד בה, זה גורם לו לזכות שבגללה שערי שמים נפתחים לו".
רבי יעקב עצמו תמיד מורה למבקשים ברכה לקבל 'קבלה', ו'לפחות' לומר כמה פרקי תהילים ולהדליק נר לעילוי נשמת גדול כלשהו.
אני שואל אם נכון שהרב שלח אנשים להתפלל על קברו של מי שמכונה 'הסנדלר' ונודע כבעל מופתים וישועות
הרב מאשר זאת. הוא מאשר כי הכירו.
אני שואל אם קיבל ממנו כוחות
והרב אדלשטיין משיב: "לא ביקשתי ממנו כוחות".
בכלל, שנדע: "כשמתפללים על ציונו של אדם גדול לא מבקשים ממנו שיושיע, אלא כיון שמזכירים את שמו, וכיוון שהוא 'מאן דאמר', אז מבקשים שהוא ימליץ טוב בעולם האמת על המבקש"
(מתוך ראיון ליתד נאמן באנגלית – צבי יעקבזון– אדר תשע"ז)