"שמעו דבר ה'…" (הפטרת השבוע)
אנו עומדים בעיצומם של ימי האבל, בשלושת השבועות הכאובים ביותר בשנה, שלושת השבועות בהם אנו מציינים את החסר הגדול, החלל הנורא, האובדן העצום שהתרחש לפני כמעט 2000 שנה, כאשר מפני חטאינו גלינו מארצנו. כל כך הרבה שנים חלפו מאז, כה הרבה ייסורים וצרות עברנו, שתינו את כוס התרעלה של הגלות עד תומה, ושוב, ועדיין, וגם השנה, אנו אבלים ובוכיים, מצטערים וכואבים, כי עדיין לא נגאלנו.
הצרות והמצוקות עימן אנו מתמודדים, הן תזכורת עבורנו לסאת הגלות, לקושי המרחק מאבא. המדרש תנחומא מגלה, כי מקור כל הצרות בימינו, כל הקשיים, כל המצוקות, הכל בגלל הגלות הנוראה בה אנו מצויים, הכל בגלל שאנחנו – הבנים, גלינו מעל שולחן אבא. היינו מוארים באורו, קרובים אליו, מתרפקים עליו, מקושרים עמו חזק – ועתה התרחקנו כל כך…
בימים כאלה, כל לב יהודי שואל את עצמו, מה מוטל עליי. מה חלקי בעניין, מה אני יכול לעשות כדי להחיש את הקץ, לקרב את הגאולה. האם יש משהו שאני יכול לעשות? האם יש משהו שתלוי רק בי? האם יש פעולה, מעשה, דיבור או מחשבה, שבעזרתם אני יכול לקרב את הגאולה, להביא כבר את המשיח, להאיר את חיי באורו של אבא, להתקרב אליו שנית?!
התשובה היא שכן, זה תלוי בנו. כי הגלות הנוראה הזו באה עלינו עקב שנאת חינם, שכל כולה מחלוקות, מריבות, פירוד לבבות. כדי לקרב את הגאולה – כל מה שאנחנו צריכים לעשות הוא להשלים זה עם זה, לאהוב זה את זה, למחול ולסלוח. להשקיט כל מחלוקת, לדכא כל מריבה, לרפא כל פצע, לפתוח בחיי אחדות, מתוך אהבה ואחווה!
את הגילוי הזה חושף הרה"ק בעל ה'אמרי נועם' זי"ע בביאורו לפרשת דברים – שבת חזון, על הפסוק בו משה רבינו מיצר: 'איכה אשא לבדי טרחכם ומשאכם וריבכם', והוא מגלה משמעות עמוקה בדברים:
כביכול, משה רבינו אומר לעם ישראל, תנו לי להתמודד עם כל הצרות שלכם, תנו לי להחיש עבורכם גואל ומושיע, תנו לי לדאוג לרפד את חייכם בטוב ובנעימים, בשפע עושר ואושר. בכל זה אטפל בעצמי, 'אשא לבדי'. 'טרחכם' – עליכם לטרוח רק בנושא אחד, 'ומשאכם' – ועליכם לשאת ולתת רק בעניין אחד, והוא: 'וריבכם' – את המחלוקות ביניכם – עליכם לפתור בכוחות עצמכם, את הסכסוכים והמריבות תיישבו אתם ביניכם, להשלים ביניכם – זה כל תפקידכם!
זה התפקיד שלנו לעת הזאת, זה הדבר בו עלינו להתמקד בימים עלינו, זו משימת החיים שלנו: להשלים, לסלוח, להתאחד. לסגור סכסוכים, ליישב מריבות, להרבות שלום בינינו. זה תפקיד אותו רק אנחנו יכולים לעשות, ולמעשה – רק זה מוטל עלינו. אם נעשה את זה – הגאולה בוא תבוא, עוד השנה. זה תלוי בנו!
נכון, לפעמים זה לא קל. סכסוך או מריבה, מטבע הדברים נובעים מפגיעה קשה, ממחלוקת על סכום משמעותי, על עניין בעל ערך, על דברים חשובים. ועדיין, ולמרות זאת, ועל אף הכל – הבה נזכור כי רצוננו לקרב את הגאולה, הגלות הארוכה הזו נמאסה עלינו כבר, אנו סובלים כל כך הרבה – הגיע הזמן לומר לצרותינו די, להחיש את הישועה, להביא את הגואל, וזה שווה גם במחיר שנצטרך לוותר או להתפשר, ובלבד שנרבה שלום ואחווה ונקרב את הגאולה!
הבה ננצל את הימים הללו, זה הזמן המיועד לכך, השעה בשלה, הגאולה קרובה. הבה נשלים אחד עם השני, הבה נמחל זה לזה, הבה נפעל להרבות שלום. הבה נוותר, נסלח, נחייך, נשוב לשוחח עם כל יהודי בכבוד ובנעימות מתוך שלום ואהבה. כך נזכה לקרב את הגאולה, ועוד השנה – לחוג את תשעה באב בירושלים הבנויה!
החלטה קשה שהצילה חיים!
הסיפור הבא התרחש בחודש אייר לפני כמה שנים. הוא עצר את נשימתם של רבים מרחבי הארץ והעולם, עת שמעו כי סירה שיצאה לשייט מהנה בכינרת התכולה והשקטה, פשוט לא שבה. השעות נוקפות עוברות, כל רגע שחולף מחסיר פעימה נוספת, החשיכה יורדת על הכינרת, והאנשים אינם…
את הפחד והדאגה שהשתררו על החוף באותן שעות מתוחות – לא ניתן לתאר. מה עבר על בני המשפחה בשעות הקשות הללו, כשבכל רגע הם נעים ונדים בין תקווה לייאוש, במורד סולם הסיכויים להציל את יקיריהם. רבים עקבו אחר הדרמה בנשימה עצורה, מתעדכנים כל העת בחיפושים במרחבי האגם, בתקווה שעוד יהיה ניתן להציל מישהו או משהו…
כדי להבין עד היכן הגיעו הדברים, שוחחנו עם גיבור המעשה, הרב משה בן שושן שליט"א, ראש ישיבת 'נווה יעקב'. הוא פותח ומספר כי בשעה 3:30 אחה"צ יצא עם כמה מידידיו לשייט בסירת מפרש קטנה, כאשר הרוח הנעימה מתבדרת על פניהם. כשהעמיקו אל תוך הכינרת כ-7-8 קילומטר מהחוף, לפתע פתאום הסירה התהפכה, וכל יושביה נפלו ממנה, אוחזים בשארית כוחותיהם בשולי סיפונה…
לאחר רגע של הלם, החל הרב לבדוק תחילה כי כולם כאן, ואיש לא טבע מיד. ואכן כן, לשמחתו הרבה כולם הצליחו להישאר מחוברים לסירה, אוחזים בה בעוז, נתלים עליה בכל כוחם. עתה כולם חיים וקיימים, אולם זקוקים לחילוץ דחוף. כמה זמן ניתן להחזיק מעמד, תלויים על סירה רעועה?
למרבה הנס, תורן הסירה – שהיה גבוה כ-13 מטר – ננעץ באדמת האגם, כך שהסירה לא החלה לשקוע, אלא נותרה תלויה באוויר. אבל כמה זמן ניתן להחזיק מעמד בעיצומו של הים, כמה זמן ניתן להמשיך להיות תלויים בין שמים למים, בלי חילוץ ועזרה?! השעות נוקפות, הולכות ומתאחרות, היום הולך ומעריב. האם יספיקו להגיע אליהם בשעת יום? ואם לאו – מה יעשו כאן לאורך הלילה? וכי הם יכולים להיתלות על הסירה לילה שלם עד יאיר היום?!
בשעת בין ערביים, החלה סופה, סערה של ממש. רוחות חזקות, שהביאו בעקבותיהן גלים גבוהים יחסית, ששטפו את הנתלים בצידי הספינה פעם אחר פעם. הם נאלצו להחזיק בעוז ובכל הכח, מנסים להתמודד מול הגלים השוצפים, לשרוד. אולם עדיין אין כל זכר לחילוץ מתקרב, הם אפילו לא רואים מישהו מחפש אחריהם…
הערב ירד, חשיכה השתררה במלוא המרחב, הם לא רואים כלום. כלום. באמצע הים, קבוצת אנשים קטנה תלויה על סירה ממוטטת, ואין אור בקצה הגל. לרגעים רפו ידיהם, הן כמה ניתן להחזיק בידיים בשוליה של סירה, עם כל שעה שחולפת כוחותיהם הולכים ונחלשים. מדי פעם עוברת ספינה במרחק כמה עשרות מטרים מהם, אולם קול זעקותיהם אינו נשמע, ואיש אינו שם לב!
שעת חצות לילה עוברת. המים מקררים אותם, הם מתחילים לאבד תחושה בקצות האצבעות. קר נורא, כוחותיהם אוזלים, הם כבר בטוחים כי עתידם נגוז ואיננו. מחשבותיהם מובילות אותם להרהורים נוגים
ואז, הרב בן שושן נזכר במשהו, והחל לצעוק: 'הריני מוחל מחילה גמורה לכל מי שחטא נגדי, ובכלל זה לפלוני, שלמרות כל מה שעשה לי, ולמרות הנזק העצום שגרם לי, ועל אף הפגיעה בשמי הטוב שגרם – אני מוחל לו מחילה גמורה ומלאה. ובאם יעזרני ה' ואנצל מכאן, הדבר הראשון שאעשה בלי נדר הוא להתקשר אליו ולהתפייס אתו!'
וכאן, חשוב לעצור ולהבין במה מדובר. אותו פלוני, לא היה סתם אדם שפגע בו. מדובר באדם שפגע בו קשות, הן פגיעה בשמו הטוב, והן פגיעה כלכלית. למעשה, הוא גרם להרב בן שושן נזק בשווי של מאות אלפי שקלים! ובעקבות זאת, הוא והרב ניתקו כל קשר ומגע, המחלוקת ביניהם הלכה והחריפה, 3 שנים שלא החליפו מילה אחת!
אולם ברגע זה, כשחייו תלויים לו מנגד, הבין הרב בן שושן כי זו העת להשתמש בנשק יום הדין, למחול ולסלוח, להחליט כי הוא משלים עמו, מוותר לו, מבטיח לשוב לחיות עמו באהבה ובאחווה. הוא זעק את הבטחתו זו מעומק לבו, ושב ונאחז בעוצמה בסירה המטה לטבוע, כשלבו חש תקווה גדולה…
ואז זה קרה. בשעה 1:45 לפנות בוקר, בתום קרוב לעשר שעות של עמידה בתת תנאים, תלויים על הסירה, כוחות החילוץ שסרקו את הכינרת זיהו אותם. תוך שניות אחדות הם חולצו בשלום, ורובם השתחררו עוד באותו לילה מבית החולים!
'היה לי נס, נס!' – מעיד הרב בן שושן, שמוסיף ומספר: 'מיד לאחר שיצאתי מהים, בסביבות 2:30 לפנות בוקר, התקשרתי לאותו יהודי. הוא היה המום, אמצע הלילה, לאחר 3 שנים של נתק, לפתע אני מתקשר. אולי חשב שאני רוצה לנקום בו, ולכן אני מטרידו באישון ליל… ואילו אני, רק הודעתיו כי אירע לי נס גדול, סיפרתי לו שמחלתי לו בלבב שלם ומעתה לבי קרוב עמו כמקדם, והודיתי לו על שבזכות שמחלתי לו – חיי ניצלו!'
ולא רק שזו היתה תחושתו, לאחר מכן התקבל הרב בבית אחד מגדולי ישראל שליט"א, אשר כששמע את סיפורו הפטיר ואמר כי אכן כן, אין ספק כי העובדה שמחל, למרות שהדבר עלה לו בדמים יקרים, למרות שלדעתו הצדק אתו, למרות שהלה חטא ופשע כלפיו באופן נבזי, היא היא שהביאה לו את הישועה, והצילה את חייו.
דווקא בגלל שמחילה היא אתגר לא קל, דווקא בגלל שאנשים כה מתקשים בה, דווקא בגלל שהיא דורשת הקרבה גדולה, ויתור משמעותי, מסירות נאצלת – דווקא לכן היא מפתח כה גדול, מפתח של חיים וברכה, מפתח של ישועות יוצאות דופן.
כי המחילה לזולת, ריבוי האחווה והאהבה בין יהודים, הם מטרה עילאית ומשימה אישית המוטלת על כולנו, ושכרם רב מאוד. הבה נמקד את מאמצינו, בפרט בימים אלה, במחילה זה לזה, בריבוי אהבה ואחווה איש לרעהו. זה מפתח עוצמתי עבורנו, ומפתח אדיר להביא לנו את הגאולה, להוציאנו מן הגלות. הבה נרבה שלום, הבה נקרב את הגאולה!
מודעה קטנה, ישועה גדולה…
היה זה בליל שבת 'זכור'. האווירה ברחובה של עיר צוהלת ושמיחה לקראת חג הפורים המתקרב, ובבתי הכנסת לוחות המודעות מכוסות במודעות מגוונות וססגוניות. לצד המודעות האלה, נתלתה עוד מודעה אחת פשוטה, בצבע שחור לבן, בה נכתב כדברים האלה:
'מצוה לפרסם! פעמים רבות אנשים מסתמכים על בקשת סליחה, אולם אינם ממתינים לשמוע בפה מלא כי הנפגע אמר 'מחול לך, מחול לך!' וכתב ה'רבינו בחיי' בפרשת ויחי, שלא להסתפק בזאת, אלא על הפוגע לשמוע כי הנפגע אומר 'מחול לך' בפה מלא ובמילים ברורות!'
זו היתה לשון המודעה, אותה מפיץ הגה"צ רבי אהרן טויסיג שליט"א מעת לעת, בכדי לזכות את הרבים. הרב א. מבני ברק, עבר בבית הכנסת, נתקל במודעה הזו, והיא תפסה את תשומת לבו, נקבעה בעומק מחשבתו. כששב לביתו, לאחר סעודת השבת, שעה שילדיו פנו לישון, שיתף את רעייתו בדבר המודעה אשר ראה, והם החלו לחשוב מיד כלפי מה הדברים אמורים…
ולא בכדי. מזה 8 שנים מתמודדים בני הזוג עם צרה קשה וסבוכה, שנפלה עליהם משום מקום. ללא כל התראה מוקדמת וללא כל סיבה, דווקא ביתם השקט והרגוע – ספג את הצרה הנוראה הזו. כה הרבה שנים הם מתמודדים בקושי, ליבם מחשב להישבר, אין להם מושג למה דווקא עליהם נגזרה הגזירה…
באותו ליל שבת, ולנוכח המודעה הזו, שוב עלה הגוש המחניק בגרונם. הפער בין השלווה השבתית הנינוחה, לדאגה המכרסמת בליבם 8 שנים, ריסק את נפשם. בני הזוג החליטו לערוך חשבון הנפש, לחשוב על מה עשה ה' להם ככה, מה חטאו ומה פשעו אי שם לפני 8 שנים, מה הביא עליהם את הצרה הנוראה הזו?!
הם התיישבו והצטנפו איש בפינתו, וכל אחד מהם ניסה להעלות בדעתו זכרונות מאותה תקופה. מה עבר עליהם אז, מה קרה באותה תקופה, אלו התפתחויות עברו עליהם. קרוב לחמש שעות הם ישבו ושחזרו את מאורעות הימים ההם, מנסים להיזכר במה מדובר, מה היה אז, על מה יצא הקצף ממרומים…
בשעה 4:00 לפנות בוקר, לפתע נזכרה האשה במשהו. היא העירה את תשומת לבו של בעלה, ואז הוא נזכר, כן, זה קרה באמת…
בימים ההם, לפני כשמונה וחצי שנים, פנה אליו יהודי חשוך בנים, וביקש ממנו סיוע כלשהו. הוא היה טרוד אז במשהו אחר, וברגע של חוסר תשומת לב השיב לו תשובה פוגענית, שדקרה את לבו כמדקרות חרב. לא נשוב כאן על התשובה, רק נציין שבעקבותיה הלה הסמיק והחוויר חליפות, והסתלק מהמקום בבושת פנים איומה…
כעת, נזכרה האשה כי בעלה סיפר לה על כך באותו יום, ואף ציין באוזניה את חוסר נעימותו מהעניין, אולם למעשה – לא עשה דבר. 'ומי יודע', הסיק הבעל פתאום, 'אולי בעקבות הסיפור הזה נגזרה עלינו הצרה הנוראה הזאת, אולי האסון הזה בא בחלוננו בעקבות הפגיעה הקשה הזו, עליה לא ביקשנו מחילה מעולם…'
באותו לילה, הם כבר לא עצמו עין, המתינו בחוסר סבלנות לאור ראשון. ביום השבת, בשעה 6:30 בבוקר יצאו את ביתם, פוסעים במרץ לכיוון ביתו של אותו יהודי. עלו במדרגות הבניין, נעמדו מאחורי הדלת, המתינו לשמוע רחש כלשהו…
מיד בשומעם כי מישהו זז בבית, כסא נגרר, נקשו בדלת. הלה היה מופתע, המום, קפא על מקומו. מה מביא זוג אליו הביתה בשעת בוקר שבתית מוקדמת?! – אולם עוד קודם שהחלו לדבר, פרצו בבכי מר…
הם סיפרו על הצרה הקשה שהתרגשה עליהם, על השנים הקשות העוברות עליהם, כשכל העת הלה מביט בהם בתימהון, תוהה מה הקשר שלו לעניין, מדוע החליטו לספר דווקא לו את כל העובר עליהם. לבסוף, הסבירו לו כי לילה שלם לא עצמו עין, שחזרו במי פגעו באותה תקופה ולמה קרתה להם הצרה הזאת, והגיעו למסקנה כי בו פגעו אז, ומאז החל הכל…
האיש זכר היטב את הפגיעה ההיא, רושמה עדיין צרוב בלבו, אולם משך בכתפיו בחיוך נבוך: 'אבל אני כבר מחלתי מזמן!' – השיב מיד, אולם בני הזוג עוד לא התרצו. 'רצוננו לשמוע כי אתה מוחל בלב שלם, אמור 'מחול לך' בפה מלא' – ביקש הרב א. בתחנונים ובדמעות, והלה התרצה מיד, ואמר 'מחול לך, מחול לך, מחול לך!' – 3 פעמים, רק אז התרצה הרב א., ונפרד ממנו בתודה, כשהלה מאחל לו כי ייוושע מצרתו…
ככל הסיפור הזה התרחש בבוקרו של יום השבת, וכבר בליל פורים, כשהגה"צ רבי אהרן טויסיג שליט"א – ממנו שמענו את הסיפור כולו – עמד בבית הכנסת, חש דפיקה קלה על כתפו. כשהסתובב, נפעם לראות את הרב א., עיניו לחות מדמעות, והוא מסתער עליו בתודה ובהוקרה, מברך ומוקיר על שבזכות המודעה שהדביק – ניצל מצרה נוראה הרודפת אותו 8 שנים…
הרב טויסיג ביקש להבין מה קרה, והרב א. סיפר את הסיפור כולו, מאז הפגיעה, דרך הצרה שנפלה עליו, ועד המודעה שראה בליל השבת שחלפה, ומה שעשה בעקבותיה. ואז הוסיף הרב א. וסיפר, כי בנס על טבעי, באופן מפתיע במיוחד, מאז שבת זכור ועד כניסת פורים – בתוך כמה ימים בלבד, נושע מהצרה באופן פלאי ממש, ראה בעיניו כי המחילה הצילה אותו!
ואין כמו סיפור זה כדי להאיר את עינינו במשמעות נוספת, קריטית ובוערת, שיש להדגיש דווקא בימים אלה. פעמים כה רבות, עקב חוסר נעימות, אנשים מסתפקים בבקשת סליחה הנענית בחיוך נבוך ובהבעת מחילה קצרה וסתמית. כדי להשלים באמת נדרשת אמירה בפה מלא, כדי ליצור בחזרה יחסי קירבה, אחווה ורעות.
הבה נחדד את הערך הזה בימים אלה, נרבה את המחילה והסליחה בין איש לרעהו, במטרה להרבות שלום ואהבת חינם. הבה נמחל זה לזה בלב שלם, הבה נעשה את שלנו כדי להחיש את הגאולה, בקרוב מאוד!
מאמץ בעיצומו של יום..
היה זה בעיצומו של יום תשעה באב, עת שהה הרה"ק רבי רפאל מבערשיד זי"ע בעיירה קטנה אחת. בעיצומה של אמירת הקינות, הגיעו לאוזניו הדי מחלוקת, מריבה בין אנשים. הוא פנה לבדוק את סיבת המהומה, ואז התברר כי מחלוקת גדולה שוררת מזה זמן בעיירה, העיירה נחלקה לשני מחנות עויינים, כשאש המחלוקת הולכת ומתלקחת…
הרבי שמע, ועצר מיד את אמירת הקינות. הוא קרא לשני הצדדים, והחל לשמוע את טענותיהם בנסיון לתווך ביניהם. שעה ארוכה דן עימם בסיבות המחלוקת, וניסה לגשש דרכים לפתרונה. ניגשו אליו חסידיו וטענו: 'רבי, הלא זו עת צום, הרבי כה חלש. מה בוער להרגע? ימתין הרבי לשעת ערב, ישבור את הצום, ומיד ייכנס לעובי הקורה לפתור את המחלוקת!'
השיב להם הרבי: 'לא, טעות בידכם. אדרבה, הן כל הגלות הזו היא בגלל מחלוקת, אנו שרויים בה וסובלים בה בגלל המריבות והסכסוכים. אין פנאי לחכות ולו בדל רגע – עליי לעשות הכל כדי לקרב את השלום והשלווה, להרבות אהבה ואחווה, גם בעיצומו של יום תשעה באב, כדי לקרב את הגאולה!'
אכן כן, כי זה תפקידנו בימים אלה, זו משימתנו. להרבות שלום ואחווה, להרבות אהבת חינם. ככל שנרבה לפעול כך – כך נזכה לקרב את הגאולה!
(פניני פרשת השבוע)