'עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי'
אבי רבי משה אהרן שטרן זצ"ל, סיפר סיפור מדהים, שארע עם החפץ חיים ביום הפורים. מידי שנה, ביום הפורים, היו מגיעים בחורי הישיבה לביתו של החפץ חיים. החפץ חיים היה מוסר להם חידושי תורה, ומעביר סדר של חיזוק.
שנה אחת, הגיע בחור שיכור כסדר, בחור בעל כישרון שקצת קיים בעצמו עד דלא ידע. והוא התחיל לנדנד לחפץ חיים. כל היום הוא היה אצל החפץ חיים בבית ונדנד לו ושיגע אותו. שאלו החפץ חיים: "נו, מה אתם רוצים?" ענה לו: "אני רוצה שהרבי יבטיח לי שאני יהיה בד' אמות שלו בעולם הבא". במשך כל היום הוא נדנד לו עם בקשה זאת. אך החפץ חיים לא ענה לו, ולא הבטיח מאומה..
לפנות ערב, כבר התפללו מנחה, וצריכים להתיישב לאכול סעודת פורים, החפץ חיים קם ומתכונן ללכת לאכול את סעודת פורים, הבחור הזה לא נותן לו ללכת. הבחור נעמד ואומר: "רבי אתם לא הולכים לאכול את סעודת פורים עד שאתם מבטיחים לי שאני ישב במחיצה שלכם לעתיד לבוא". החפץ חיים מסתכל ולא עונה. היו שם עוד בחורים והם אומרים "רבי תבטיחו לו", אז החפץ חיים הסתכל על הבחור ואמר: "רוצה אתה לשבת במחיצה שלי לעתיד לבוא? אם אתה תקבל על עצמך דבר אחד, אוכל להבטיח לך זאת, קבל על עצמך, שמהיום והלאה לא תדבר ולא תשמע לשון הרע כל ימי חייך, ותוכל לזכות במבוקשך!"
הבחור התרצן באחת, כובדה של ההבטחה הפיג ממנו את עוצמת השכרות, והוא שקע במחשבות, האם אכן יוכל לעמוד בדרישת רבו. הכל עומדים ומחכים לתשובתו, והחפץ חיים מזרזו: "נו, מה החלטת? האם תקבל על עצמך לשמור על לשונך?"
"לא רבי", ענה הבחור הנבוך, "אינני מסוגל להתחייב לשמור על לשוני במשך כל ימי חיי, צר לי, אינני יכול להבטיח!"
התמלא החפץ חיים בצער וקרא: "הביטו וראו, בחור זה עמד על פתחה של הצלחה נצחית, לא ביקשתי ממנו, אלא רק דבר אחד – שמירת הלשון! וגם את זה הוא לא מוכן, הוציאו אותו מכאן ונלך לאכול את סעודת הפורים!"
הכל פנו לקיים את מצות היום, והבחור הפסיד ברגע את בקשתו הייחודית.
מן השמים מגינים על כבוד ת"ח
שח החפץ חיים כיצד מן השמים מגינים על כבודו של חכם.
רבי אברהם שמואל מאיישישוק (בעל "עמודי אש"), כיהן כרבה של ראסיין. באותה עיר כיהן רב נוסף באופן רשמי מטעם הממשלה. שבת אחת הקדים הרב הרשמי להגיע לבית הכנסת, והתיישב על מקומו של רבי אברהם שמואל, שבכותל המזרח. כשהגיע רבי אברהם שמואל לבית הכנסת והבחין בכך, פנה והתיישב מאחורי הבימה. הציבור פחד לומר דבר מה לרב הרשמי, מפחד שמא ילשין לרשויות.
ניתן לתאר באיזו אווירה התפלל הציבור באותה שבת… לאחר קריאת התורה, הכניס החזן את ספר התורה להיכל, ובחפזונו שכח לקרוא את תפילת 'הנותן תשועה' בשביל הצאר ומשפחתו. הרב הראשי, כנראה מהיותו מופתע מנצחונו, לא שם ליבו לכך.
פתאום זינק אליו "חייל ניקולאי" זקן בצעקת חמס, כיצד זה נתן רשות לדלג על התפילה לשלום הצאר. בטרם הספיק "הרב" להתנצל בפניו, כבדהו החייל בסטירות. התחולל רעש עצום. עוזריו של "הרב" הזעיקו את המשטרה, שאסרה את ה"חייל הניקולאיבי" באשמת הפרת הסדר הציבורי והתנפלות על פקיד ממשלתי.
ברם, הנעצר תקיף היה, והצטעק בקול כי כל כמה שיעלה לו הדבר – לא ירשה שיזלזלו בכבודו של הקיסר הרוסי אותו עבד בנאמנות במשך עשרים וחמש שנים… לשמע טענות שכאלה נדהם קצין המשטרה לגמרי. הוא הודיע על כך לקצין המחוז. זה האחרון העביר מיד דין וחשבון למושל המחוז על אודות התקרית. מושל המחוז קרא אליו לחקירה את "הרב" ואת "החייל הניקולאיבי".
בשמעו את טענותיו של החייל, שאל את "הרב" כיצד הרשה לפשע שכזה להתרחש, התנצל "הרב" שפשוט לא שמע, יען כי ישב רחוק מהבימה. בהללו את החייל על נאמנותו לאהבתו ל"אבא מלכא", פקד מושל המחוז על "הרב" כי מהיום והלאה כדי למנוע טעות דומה, יהיה מקומו קבוע תמיד בסמוך לחזן, ליד הבימה…
סיים החפץ חיים – "מן השמים סייעו לכבודו של רבי אברהם שמואל…"
(מתוך 'מידות והנהגות טובות' – הרב יחיאל מיכל שטרן)